All Posts

הרגע בו הבנתי שאני אבודה.   טיסה 1818: אדיס אבבה השיחה  מהצבת צוותים הגיעה בשעה ארבע אחר הצהריים, בדיוק כשסיימתי להכין מרק כתום. תכננתי ערב  בפיג׳מה עם תומר מול ‘אלי מקביל’, אבל עמנואל שהיה אחראי משמרת  שיבש את התוכנית לערב הסוער והודיע לי שאני מוקפצת  בשש. חיכיתי שיגיד לאן הטיסה,  אבל הפעם הוא  רק הנמיך קול ולחש לתוך האפרכסת - היעד סודי. נדרכתי. מה לסודי ולי? מאז שפגשתי  בטיסה מטורנטו את אביגיל חורש,  הראש שלי עבד שעות נוספות. ניסיתי לנחש מה היא עושה במוסד, ובעיקר לקנא בה על

הרגע שבו הבנתי שאני לא ״אמילי בפאריז״. טיסה 890: פאריז   פאריז לא הייתה אמורה לקרות, לפחות לא באותו סוף שבוע. אבל דיילת מעצבנת פתחה sick ואני הוקפצתי לאוברנייט פאריז. בכל יום אחר הייתי צורחת משמחה, אבל דווקא עכשיו זה נפל עלי רע. דנה הייתה אמורה לנסוע להוריה במושב בערבה, ואני תכננתי לתומר ולי סופ"ש של סקס, שקרים וידאו טייפ. תומר אמנם סירב להיפרד מדנה ואנחנו פצחנו ברומן אהבים זול, מטונף ורווי יצרים. אני מודה שלא עודדתי אותו להיפרד ממנה. זה היה כמו לאכול את הפחזנית ולהשאיר אותה

הרגע בו הבנתי שמעיל אדום זה רק לפרסומות. טיסה מספר 682: רומא אוברנייט רומא היא עוד טיסה שכולנו חמדנו. לא רק בגלל הרומנטיקה של העיר הנצחית, אלא בגלל הפסטה, הפיצה והיין - הדולצ'ה ויטה. בשנות ה-90, כשבארץ עדיין חשבו שפרמז'ן זה גבינת גוש חלב של תנובה, רומא הייתה גן עדן קולינארי, ואנחנו העברנו ביננו המלצות שנכתבו על פתקים אודות מעדניות סודיות, מקומות עם מפות משובצות וסלסלות קש שחבקו קיאנטי. אז עוד לא היו משפיענים ואנשים שצילמו את האוכל שלהם לפני שאכלו אותו, היו רק אנשים שאהבו לאכו

הלילה שבו החלטתי להיות מישהי אחרת. טיסה מספר 669: אמסטרדם טיסת סופש לאמסטרדם הייתה עונג צרוף. טיסה שבאורח פלא אף איש צוות מעולם לא פתח עליה sick, מה שכמובן אירע חדשות לבקרים עם יעדים אחרים, הרבה פחות מסעירים. בכל חודש כשידענו שבהצבת צוותים עורכים את השיבוצים, החל המרוץ למיליון וכולנו גייסנו את כל הקשרים שלא היו לנו, אפילו עם המנקה של הצבת צוותים. התחננו, התחנחנו, הבטחנו להם הרינג, מטיאס ומולים, שנחשבו בשנות ה-90 לפלא הבריאה הקולינארי. כולנו אהבנו את אמסטרדם, ולא בגלל התעלות

הרגע שבו הבנתי שתומר בעצם סקסי, רק לא איתי. טיסה 615: מוסקבה טיסות העולים של שנות ה-90 ממוסקבה היו מהטיסות האלה שהמילה "קו" לא מצליחה להכיל. זה לא היה קו תעופה אלא שליחות לאומית. כל זאת במטרה קדושה של להחזיר יהודים הביתה, גם אם הם עוד לא היו בטוחים שישראל היא בית. הגעתי לטיסת העולים בדיכאון בגלל הפרידה מתומר, אבל נזפתי בעצמי שאני אגואיסטית, ובפניי ניצבת מטרה נעלה. למטה בקבינה היה דחוס ושוקק בקטע משונה, כמו חתונה גדולה שאיש לא תכנן עד הסוף. נוסעים נדחקו עד אפס מקום כולל בביזנס

הרגע שבו הפסקתי להעמיד פנים שאני יודעת מה אני עושה. טיסה 007: טורונטו טורונטו בפברואר, זה לא יעד, זה עונש. מינוס 20 מעלות, שמיים אפורים כמו בטון ושלג שנמאס לו לרדת בפתיתים רכים ונערם ברחובות. מתכון בטוח להתחלקות, שלא לומר התאבדות. כמעט ולא יצאתי מהחדר של המלון כל הסופש. גם צוות מעפן היה, וגם הייתי בדיכאון. שכבתי במיטה, בהיתי בתקרה, מנסה להבין מה קורה לי, ולמה החיים שלי נראים כמו ה-slush על המדרכות – שלג נמס מעורבב עם בוץ. אוף. ההחלטה שלי להתחתן עם תומר הייתה אמורה להרגיע אותי

הרגע שבו חזרתי לעצמי. טיסה 005: לוס אנג'לס הטיסה ללוס אנג'לס הייתה אחת הטיסות המבוקשות שלנו. קו קיץ בלבד. יעד ששמענו עליו בעיקר בסדרות. בכל מחזור טיסות היה רק סיבוב אחד לאל-איי — וכולנו שיחדנו את הצבת צוותים עם הבטחות להביא להם ריבוק גבוהות, כדי שיציבו אותנו בטיסה הנחשקת. לקבל טיסה ל-LA היה כמו לקבל טלפון מאריאלה ממפעל הפיס. זאת של היום. אז היינו רצות לדיספאץ', שולפות מתוך ה-pigeon hole את טופסי ההצבות החודשיות וצורחות "יש!!!" כשראינו LAX–TLV בשיבוץ. לנגה ולי שיחק המזל פעמיים

פרלינים גלאט בטעם של חטא. טיסה 340: בריסל הטיסות לבריסל תמיד התחילו כבר בגייט. עוד לפני שהקרקע פתחו את הבורדינג והודיעו לנו בקשר שהם מעלים נוסעים, היה אפשר לחוש את הוויב. קראתי לטיסות האלה: "בין השטייטל לשייטל" - גברים באלף גוונים של שחור, נשים בפאות שנשאו עוללים מצווחים, ילדים קטנים שנראים כמו דמויות מצוירות בשחור לבן, ואדמו"ר אחד מוקף בטבעת הדוקה של משב"קים (משמשים בקדושה). כלומר: הסנג'רים שלו, אלה שמעבירים לו את השלט לקב"ה ביחד עם המשקה. בכניסה למטוס עמדתי עם יוני הדייל, ל

הרגע שבו הבנתי שהגוף שלי אומר משהו שעוד לא העזתי לחשוב. טיסה 001: ניו יורק ראיתי אותה בטרמינל הנוסעים היוצאים, ממתינה שיפתחו את הדלפקים לטיסתה. דעתה נודדת, שפתיה ממלמלות ופיה מקציף בועות רוק בקצוות. בדרכי למטוס, אני לעיתים משחקת בטריוויה אנושית. צדה ברשתית העין דמות סהרורית, ותופרת לה בדמיוני סיפור חיים. מלבישה ומפשיטה פרטים, כאילו הייתה בובת ברבי במשחק תלבושות. את האישה הזאת קיוויתי דווקא לא לפגוש כנוסעת. אמדתי במהירות את כישורי הטיסה שלה וכבר ידעתי.  היא תגיע לשער היציאה בא

הרגע שבו הבנתי שאני נמשכת לאנשים שאני אמורה לפחד מהם. טיסה 315:לונדון. הוא עלה למטוס מגודר במאבטחים אישיים, מהסוג שאנחנו הדיילות מכנות: "אורנגוטן". יש בינינו, צוות האוויר, מעין צופן פנימי. מדרג דרוויניסטי של מאבטחים, שמדרג אותם על הרצף שבין שימפנזה לבבונים. מנת המשכל שלהם לרוב במתאם ישיר לרוחב הכתפיים. גם עבור הטייסים, אגב, יש לנו מדרג נפרד, אבל עליו אספר בפרק אחר. בתדריך טרום טיסה, הפרסרית עדכנה שאיתנו בטיסה 315 ללונדון כמה אח"מים ושר אחד. שמחתי ששובצתי בביזניס, בפרט כי אחד