פרק 1- טיסה 315 ללונדון: הסיפור הביזארי על כבוד השר ואשת השדר.

הרגע שבו הבנתי שאני נמשכת לאנשים שאני אמורה לפחד מהם.

הוא עלה למטוס מגודר במאבטחים אישיים, מהסוג שאנחנו הדיילות מכנות: "אורנגוטן".

יש בינינו, צוות האוויר, מעין צופן פנימי. מדרג דרוויניסטי של מאבטחים, שמדרג אותם על הרצף שבין שימפנזה לבבונים. מנת המשכל שלהם לרוב במתאם ישיר לרוחב הכתפיים.

גם עבור הטייסים, אגב, יש לנו מדרג נפרד, אבל עליו אספר בפרק אחר.

בתדריך טרום טיסה, הפרסרית עדכנה שאיתנו בטיסה 315 ללונדון כמה אח"מים ושר אחד. שמחתי ששובצתי בביזניס, בפרט כי אחד מהשמות שציינה היה איש תקשורת אמריקאי בכיר שהערצתי.

למרות שהמאבטח סוכך על השר בגופו, זיהיתי את הפדחת הג'ינג'ית המקלישה ונזכרתי שכבר פגשתי אותו. זה היה לפני כמה שנים, בזמן השירות הצבאי שלי. הייתי קצינת מודיעין צעירה שליוותה אח"מים זרים לפגישות חשאיות, והוא אז היה חבר כנסת. אני זוכרת שלבשתי מיני צבאי נועז והוא סקר אותי במבט אלכסוני, עם הבזקים סליזיים.

דאז, חשבתי שזו מחמאה. ולא הייתי היחידה. זאת הייתה רוח התקופה.

הוא התיישב בשורה השנייה בביזניס, חלץ נעלים ונותר בגרביים עם חור קטן פעור. יכולתי להישבע שהיו אלה גרביים צבאיות. הוא הרים את רגליו בטבעיות על מסעד הכיסא שמולו, והנוסע במושב שלפניו הביע תרעומת נוכח הפלישה הדוחה למרחב.

סימנתי ל"גורילה" של השר שיורה לו להוריד רגלים מיד. "עם כל הכבוד, זה לא ההרקולס שמטיס אותו מהגדה ללשכה", סיננתי בארסיות ומיהרתי להרגיע את הנוסע שספג את ארומת הגרביים , בבלדי מרי מחוזק בשוט כפול של וודקה וענף סלרי כבוחשן.

השר סימן לי תנועה שאותה פירשתי כ"תביאי לי גם כזה", ואני שאלתי את המאבטח מה כבודו שותה.

"ויסקי כפול עם הרבה קרח," הוא חייך לראשונה בהקלה, כשסוף סוף נסגרו דלתות המטוס.

מיהרתי להגיש את המשקה, והתיישבתי ליד נגה להמראה. סיפרתי לה על תקרית הרגליים, והיא ייעצה לי להמשיך ולהזרים לשר וויסקי. "עד שיירדם בתקווה עד הנחיתה בלונדון, ושיהיה לך בהצלחה" היא גיחכה וקמה להכין את הגאלי לארוחת הלילה. 

עד שנרדם השר, הספקתי להגיש לו ארבע כוסות ואז התחולל הקסם והוא כבה. ה"אורנגוטן" שהציג את עצמו כאיתי נשם לרווחה ובא לפטפט איתנו בגאלי של הביזניס.

כשהמטוס שייט מעל אוקיינוס בגוון פודינג שחור וירח מר ריצד מבעד לחלונות, צלצל הפעמון מעל 3A ואיתי ואני ניתרנו ממקומנו. ניגשתי אליו, איתי מאחוריי כמו סיאמי סומר, ושמתי לב שבינתיים גוון עורו של השר שינה צבע מוורדרד "נעלי בלט" לאדום "פינק ליידי". הוא ביקש בקול ספוג משקה עוד סיבוב, ואיתי אישר לי במנוד  ראש.

לפתע הוא קם ממושבו, מותח את הירכתיים הקמוטות, תומך במושבים ועושה את דרכו מתנודד לעבר השירותים. כך לפחות חשבתי.

ליד 4D, הוא נעצר. יד נעלמה משכה אותו והוא נבלע במושב הריק שליד החלון.

חיפשתי בעיניי את איתי אבל הוא היה בשירותים. ניגשתי למושב והצצתי לראות ליד מי התיישב השר.

המראה שנגלה לעיניי היה לא פחות מסצנה מסרט.

אם כל זה היה קורה היום, הייתי שולפת את הנייד, מסתכנת בפיטורים ומוכרת את הפריים לכל המרבה במחיר.

מה שראיתי ב-4D הייתה פדחתו של השר ועוד רעמת שיער סתורה בצבע קש, במחול גולגולות סוער. לא העזתי להתעמק יותר מדי והזעקתי את נגה שספרה "ליקר סברה" בעגלת הדיוטי פרי שאיתה עמדה לצאת לסיבוב מכירות.

"את חייבת לבוא רגע," צרחתי בקול אילם.

היא חשה אחריי, מתעלמת מנורות קריאה וידיים מתנופפות שתבעו קולה, מיץ תפוזים וארוחת בוקר שפוספסה. היא הסיטה את וילון הביזניס וחשה בעקבותיי לזירה.

בשלב הזה הגולגולות השתרגו זו בזו. כפות ידיים מנומשות מזקנה נשלחו, מיששו, חפנו בלהיטות שדיים רפויים ואזורי מבושים. פיות מצצו בלהיטות צווארים קמוטים, והזירה כולה נראתה כמו סט צילומים של סרט פורנו רך לגיל השלישי.

"את יודעת מי זאת?" שאלתי, ספק בהלם ספק משועשעת, את נגה המנוסה ממני, שעיניה כבר ראו לא מעט גיפופים בשחקים.

"האמת שלא," היא גיחכה, "אבל בואי נסתכל ברשימת הנוסעים."

הרשימה העלתה שב-5A- ישב לא אחר מאותו שדרן אמריקאי שהערצתי ולצידו רעייתו.

כל כך הרבה שאלות חלפו בראשי באותן שניות, אבל איתי שהגיע חיוור לאחר שביקר בזירה, קטע את מחשבותיי ובקול  סדוק הורה על נוהל חירום שבדיעבד התפרש כסגירה הרמטית של הזירה ומיסוך האירוע. 

בעוד איתי מנסה לגונן בגופו הרחב על השורה, חשתי לשורה בה ישב השדרן, לראות מה מצבו, והאם הוא חש בחסרונה של רעייתו המזדנזנת. נשמתי בהקלה למראה עיניו העצומות ופיו הפעור בנחירות, ודיווחתי לאיתי שהבעל הנבגד לעת עתה שקוע בשינה עמוקה.

בינתיים הגיעה הפרסרית שסיימה את קרבות מחלקת התיירים, ואני עדכנתי אותה, ספק משועשעת ספק מודאגת, במתרחש.

דפנה, הפרסרית, חתכה אותי והורתה לי בקול חמור לעוף אחורה במקומה. "מעכשיו אני מטפלת בזה," הורתה, ואני צפיתי באגלים קטנים של זיעה מבצבצים במצחה.

הצטערתי פעמיים. פעם אחת, כי לא בכל יום נוכחים בסצנה פרועה שכזאת. ובפעם השנייה, בגלל שהוגליתי למחלקת התיירים, שם בדרך כלל הדבר הכי מסעיר שקורה הוא שנוסע ננעל בשירותים.

נגה קיבלה את פני בשמחה וביקשה עדכון, ולאחר שסיכמנו את האירוע שקענו במלאכת הדיילות. זאת שלשמה בחרנו בקריירה הזוהרת של הגשת ארוחת בוקר לנוסעים שזה עתה החלו להתעורר משנת הלילה הקצרה, ניקוי השירותים המסריחים, והסיוט הגדול מכל של כל דיילת -נוסעים משועממים שמגיעים למטבחון בירכתיים של המטוס באמתלה כלשהי, ומפטפטים עצמם לדעת.

הרוטינה העמוסה של השעה לפני הנחיתה קצת השכיחה מאיתנו את החגיגה בביזניס, עד שצלצל הטלפון הפנימי ודפנה ביקשה שאשוב למחלקה.

משחתי ליפסטיק אדום דובדבן , החלפתי מנעלים שטוחות לעקבים וטופפתי ב-aisle חזרה.

המחלקה נראתה רגועה. איש ואישה ישובים במקומם, לוגמים בשלווה קפה של בוקר ומעלעלים בעיתונים. חלפתי על פני השורה הסוררת וגיליתי שהיא ריקה. השר ישב במקומו, זקוף ומוכן לנחיתה, והשדרן ורעייתו אף הם במקומם, אוחזים ידיים ומצחקקים כמו דילן וברנדה מ-90210.

התלבטתי אם לגשת לשדרן, להציג את עצמי ולספר שבתור סטודנטית שנה שלישית לתקשורת, אני מעריצה של עבודתו. אבל פחדתי מאוד מדפנה.

איתי ישב במקומו, עדיין דרוך, ואני לחשתי לו לבוא איתי לגאלי. הכנתי לשנינו קפה ותבעתי דיווח.

"נו, איך זה נגמר?" טלטלתי את כתפו החסונה וציינתי לעצמי שהוא הרבה יותר שרירי מתומר, בן הזוג שלי מזה שלוש שנים.

"זה נגמר בזה שבעלה התעורר, רצה ללכת לשירותים, ודפנה הייתה צריכה לעכב אותו איכשהו. בזמן הזה אני גררתי את אשתו, שיכורה תחת, חזרה למושב שלה," הוא ציין בייבושת כמו מקריא פסקה משומת מס.

התפקעתי מצחוק מודע, מטלטלת את ראשי לאחור, משרבבת שפתיים, ושמה לב שבתוך הסיפור, אני טיפונת מפלרטטת איתו, עם איתי. 

---

באוטובוס, בדרך למלון בלונדון, הכריזה דפנה בקול חמור שאם מישהו מאיתנו יעז להדליף את הסיפור, כולנו מפוטרים.

"איזו דרמה היא עושה," לחשתי לנגה. "למי אני אמכור את הסיפור, ל'ציפורה' בעשרה שקלים?"

הגענו למלון שלנו במארבל ארץ' ואני קבעתי עם נגה שנתארגן מהר ונרד לסיבוב הקבוע שלנו - קניית חזיות במרקס אנד ספנסר, רכישת תה של הביוקר ב"הרודס" וארוחת דים סאם בקובנט גארדן. "ואם נספיק, נלך להצגה!" הכרזנו, מתמכרות לתחושת הפומו המוכרת שאופפת אותנו בכל פעם שיש לנו 24 שעות ביעד. 

בעודנו משוטטות באוקספורד, מגחכות על כבוד השר הקשיש והמקלישש, שכוחו, כך הסתבר, עדיין במותניו, שאלתי את נגה באגביות אם היא יודעת אם איתי פנוי.

"למה את שואלת?" היא זקרה גבה חטובה. "את כבר שלוש שנים עם תומר שלך, תתחתנו כבר."

"שואלת בשביל חברה," מלמלתי, ובאחת הבנתי שאני משקרת.

בא לי עליו, על איתי.

משהו בסצנת החרמונים, שאמורה הייתה להגעיל אותי, הדליק אותי. טיאטאתי את המחשבה הסוטה והתמסרתי לבחירת חזיות ותחתונים. אבל הפעם, במקום הדגם הסבתאי והנוח שנהגתי לרכוש, בחרתי בחוטיני תחרה בצבע פוקסיה. מנסה לדמיין את התגובה של תומר, שנהג לומר, שגם בטי-שירט של "מנופי אבי" אני סקסית. 

נפרדתי מנגה באמתלה של כאב ראש וחזרתי לחדר. פרקתי את השקיות ומדדתי את החוטיני. לא רע, רשמתי לעצמי נקודות על ההתמדה בסטודיו B, והרמתי טלפון לקבלה והזמנתי בקבוק יין, מתוך ידיעה ברורה שבזה הרגע בזבזתי את כל האש"ל של הטיסה.

הלב שלי דפק בקצב של נהג מרוצים.

מה את עושה, מטומטמת? נזפתי בעצמי והתזתי על עצמי עוד שפריץ של Eternity, מה שהיה דאז הבושם של הדיילות. היום, גם כספריי לשירותים לא הייתי משתמשת בו, אבל אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ה-Eternity היה נחשב לפתייני במיוחד.

לגמתי שלוק אומץ ישירות מהבקבוק והחלטתי שעם האיתי הזה אני רוצה לשכב. 

ידעתי שהוא איתנו במלון, אבל לא היה לי מושג מה מספר החדר. הווטסאפ באותה תקופה אפילו לא היה בביציות של רחם אימו, והדרך לתקשר באמצעות טכנולוגיה טרם הומצאה.

רגע לפני שהחנונה שבי התחרטה, חזרה לתחתוני סבתא ולמיטה לשנת לילה טרופת רגשות אשם, החלטתי להתלבש ולרדת ללובי.

שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בוגרת טרמינולוגיה רוחניקית, ידעתי להגיד שזימנתי לעצמי את המציאות. אבל אז, דיילת טיפשה וחרמנית, נתקפתי בשיתוק כשראיתי את איתי יושב בלובי, מוקף בשקיות של C&A.

ניסיתי להציץ לתוכן ולזהות פריט נשי, רמז לבת זוג, אבל כל מה שראיתי היו חבילות של תחתוני בוקסר.

כיום, כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לברר אם יש לו חברה, הוא  סטוקינג באינסטוש, אבל  אז, בתקופת האבן, נאלצתי להשתמש בכישורי חיים אמיתיים.

"מה אתה עושה כאן?" ניסיתי לשמור על קול יציב.

הוא חייך חיוך עייף, חושף שורה של שיניים אחידות, ואני דמיינתי אותן קורעות ממני את החוטיני.

לא חיכיתי לתשובה. שוב אותה בת קול שלא הכרתי בקעה ממני:

"יש לי בקבוק יין למעלה, בא לך לעלות?"

---

ד״ש עם שיר מהניינטיז:

השיר המוטמע מופיע דרך YouTube ובבעלות יוצריהם בלבד.

INXS – Need You Tonight (1987)

כל מה שניסיתי להיות באותו לילה. עיר זרה, סקס, כוח, פיתוי, בלי למצמץ.

---

זוכרות את המדור הכי טוב ב"ציפורה"? זה שאמר לנו מה חם ומה לא, מה לקנות ומה לזרוק? היום זה נקרא "אלגוריתם". אז בואו נשחק בזה. מה באמת השתנה משנות ה-90 ומה רק עבר פלטפורמה, שינה צורה, שם או אריזה?. ספוילר - same, same

IN	OUT
Le Labo	Eternity
Primark	C&A
Ramen	Dim Sum

---

המלצת יעד: אם הייתי דיילת היום...

לונדון תמיד תהיה העיר שבה פגשתי את איתי. היום אני מחפשת בה משהו אחר...זה לא היה מה שחשבתי שאוהב בגיל 25, אבל בגיל 50 פלוס, סופסופ, אנחנו מדברות באותה שפה. אז קבלי את היום המושלם שלי בלונדון ותגידי ש״עדי שלחה״- זה לא יעזור, אף אחד לא מכיר אותי ממילא.

AIRE Ancient Baths London — טבילה

מרחצאות רומיים מתחת לאדמה ליד קובנט גארדן. חושך, נרות, ניחוחות ג׳ו מלון הדרים, בריכות ציפה חמות וקרות לסירוגין. אי אפשר להכנס עם טלפון, אי אפשר לדבר בקול רם. מושלם למי שרוצה להעלם לשעתיים ולא לענות לאף אחד.

Japan Centre Flagship Store — יפן

החנות היפנית הכי אותנטית בלונדון, ממש ליד לסטר סקוור. קומה שלמה של אוכל: אונגירי שמנמנים וטעימים, מוצ'י, סושי טרי וגם מכולת יפנית עמוסה בכל טוב. שבו לארוחה קלה והצטיידו בכל מיני קטנים לקחת לדרך והביתה. תודו לי אחר כך.

Covent Garden — אין רגע דל

תיירותי. היינו מאה פעם. אז מה! מסתובבים בין החנויות, יושבים על המדרגות בכיכר המרכזית, שותים קפה מאחד מבתי הקפה שמסביב, ומסתכלים איך העולם עובר. לפעמים זה הכי טוב. כדי ליהנות מהשקיעה על הנוף המרהיב מסביב, אפשר לעלות לבר על גג מלון אמאנו AMANO הסמוך.

Outernet London — טריפ

מתחם חדש ליד טוטנהאם קורט רואד עם מסכי LED ענקיים על הקירות והתקרה. מעבירים שם אמנות דיגיטלית, קליפים, הקרנות משגעות. צבעים, סאונד. זה בחינם, זה מרשים ומהמם חושים. טריפ מעיף יותר מכל טיסה.