פרק 10: הסיפור על אישה שלא מוכנה לפשרה.

עדי הראל
10 בפבר׳
זמן קריאה 8 דקות

עודכן: 12 בפבר׳

הרגע בו הבנתי שאני אבודה.

טיסה 1818: אדיס אבבה

השיחה מהצבת צוותים הגיעה בשעה ארבע אחר הצהריים, בדיוק כשסיימתי להכין מרק כתום. תכננתי ערב בפיג׳מה עם תומר מול ‘אלי מקביל’, אבל עמנואל שהיה אחראי משמרת שיבש את התוכנית לערב הסוער והודיע לי שאני מוקפצת בשש.

חיכיתי שיגיד לאן הטיסה, אבל הפעם הוא רק הנמיך קול ולחש לתוך האפרכסת - היעד סודי. נדרכתי. מה לסודי ולי? מאז שפגשתי בטיסה מטורנטו את אביגיל חורש, הראש שלי עבד שעות נוספות. ניסיתי לנחש מה היא עושה במוסד, ובעיקר לקנא בה על התעוזה, על החיים המעניינים ועל המסתורין שאפף אותה. גם לי היה פוטנציאל לא ממומש לחיים סוערים, אם רק יאן היה מופיע לאותה ארוחה בפאריז, אזי חיי היו נישאים אל עבר השקיעה בקול תרועה רמה. אבל לעת עתה החיים דיברו אלי בקול ענות חלושה. בצר לי , נאלצתי לאפסן את הפנטזיה ולהשלים עם כך שאני פשוט נולדתי לחיי שממון. אפילו ניסיון נואל לרומן מחודש בפאריז כשכל הכוכבים הסתדרו לא התממש.

בצעירותי לא האמנתי בסדר היקומי ובמשפטים רוחניקים שספגתי למכביר בהמשך חיי, רק חשבתי שהגנטיקה הוורשאית שלי גזרה עלי חיי נישואין פושרים ועבודה צדדית לא זוהרת בתור מגיהה בעיתון "העיר״. זאת למרות התואר בתקשורת שהייתי גאה בו. והנה הגיעה השיחה מעמנואל, שגם על הדרך השביע אותי לא לספר לאף אחד שאני טסה ,וביקש אותי להביא פנקס חיסונים. אמאל'ה. הדבר האחרון ששיערתי בנפשי הוא שאקח חלק בטיסה היסטורית שעוד ידברו עליה שנים אחרי, ושאותה טיסה היא גם גורלית עבורי.

אחרי המפלה שנחלתי בפאריז עם ׳הגוסטינג׳ ( אז קראתי לזה הבריז ) שעשה לי יאן, הבנתי שכדאי לי לרדת מהרפתקאות מפוקפקות והגיע הזמן להתמסר למה שהגורל יעד לי מלחתחילה.

אפילו תור הזהב של הרומן שלי ושל תומר הסתיים כשדנה גילתה את פרשת האבהבים עם האקסית הלא כל כך מיתולוגית. ציפיתי לדרמות סטייל הסרט הערבי של שישי אחר הצהריים, אבל דנה פשוט עזבה את תומר ללא הנף עפעף ואני נעלבתי בשמו.

באחת צנח מדד הריגוש ממאה למינוס חמישים, וכל הכיף ברומן אתו התנדף ועימו החרמנות. בצר לי, אפסנתי את המעיל האדום עם כדורי נפתלין שלא יחטפו עש. זאת בהוראת אימי והטמנתי אותו עמוק במדף העליון של ארון החורף. לאט אבל בטוח חזרנו להרגלים המשמימים של זוג צעיר שכבר מבין שימי הזוהר הסקסים מאחוריהם.

בלי לדבר יותר מידי הסכמנו שאנחנו מחדשים את ההזמנות לחתונה. בחרתי באותו תפריט של רבע עוף ואפילו את שיר החתונה שתכננתי במקור השארתי. השלמתי גם עם העובדה שאקבל הרבה כלים לפונדו ואת הספר ׳מהמטבח באהבה׳ של רות סירקיס. כדי שאלמד להכין כדור גבינה מצופה באגוזים ואהיה מארחת טובה לחברים המשעממים שלנו. התגעגעתי לימי הברווז בתפוזים, למתכונים נוטפי החושניות של סיגל תורג׳מן, אבל הבנתי שאני לבסוף ולמרבה הצער - נערת שניצל ופירה. תומר מצידו, חזר להיות מי שהוא - בחור נחמד שלובש בשבת חולצות פלנל משובצות ומנגן על גיטרה. אפילו במיטה הוא התנהג כאילו שאבו ממנו טסטוסטרון במזרק, וכבר לא התאמץ לרגש אותי.

סיימתי לבשל את המרק הכתום ולא שכחתי להוסיף אבקת מרק עוף. זה מה שנשאר לי, חשבתי ביגון, התבלין כמשל. לא פפריקה מפולפלת, לא ראס אל חנות אקזוטי, אלא אבקת מרק עוף. דלוח. מקריש. עם מונוסודיום גלוטמט, טעם בכאילו, קלישאה מוטסת אנוכי.

בעודי טרודה במחשבות עגמומיות התכוננתי לטיסה שאין לי מושג לאן היא. התאפרתי בקפידה יתרה וניסיתי להשקיע בקשירת הצעיף. היום היו עומדים לעזרתי אלף סרטוני טיק טוק שמסבירים איך קושרים צעיף, אז נאלצתי להיזכר בהדגמה של נגה שקשרה אותו בידיים זריזות, ונראתה תוך שנייה כמו דיווה מעופפת. ויתרתי, ידיים שמאליות הן מתנה שקיבלתי בירושה מאבי.

תומר חזר הביתה מהעבודה ושאל לאן הקפיצו אותי. עניתי שאין לי מושג, והוא אפילו לא התעכב על התשובה התמוהה. ׳אני יוצא למשחק סקוואש עם ניר, טיסה נעימה׳, הוא זרק לי בקול של קוטג' שלושה אחוז, ואני ישבתי בסלון המכוער שלנו והמתנתי לפיקאפ שיגאל אותי מהטפטים הכתומים שהתחילו לסגור עלי.

בדיספאץ' פגשתי את נגה ואת דפנה הפרסרית. באוויר הייתה התרגשות רבתית ואף אחד לא ידע לאן טסים מלבד דפנה שהייתה מאד לחוצה.

הכניסו אותנו בבהילות למרפאה מאולתרת, קיבלנו חיסון נגד מלריה וניסינו להבין אם משגרים אותנו מחוץ לכדור הארץ. בפועל שום תסריט דמיוני לא פגש את המציאות. לאחר שלוש שעות של המתנה דרוכה, דפנה בישרה לנו בקול סדוק מהתרגשות שפנינו מועדות לאדיס אבבה, במסגרת מבצע מיוחד שמטרתו להעלות את יהודי אתיופיה לארץ. המילים שלה התחברו למשפטים ואף אחד מאלה לא נקלט. רק היום, בחלוף השנים, אני גאה שלקחתי חלק במבצע שלמה. רציתי להתקשר ולספר לתומר, אבל אנשי המוסד שחגו סביבנו הדגישו שוב ושוב את סודיות המבצע. חשתי עצמי לשבריר שנייה אביגיל חורש.

בשעה תשע בלילה סוף סוף המראנו. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על אורות גוש דן המתרחקים, ועמוק בלב מבינה שזאת הטיסה האחרונה שלי. לא ידעתי אפילו למה, אבל קול פנימי אמר לי שחיי עומדים להשתנות לעד.

המטוס בדרך לאתיופיה היה ריק, ועליו רק הצוות, אנשי צבא ואישה יפה מאד שהסתבר לי בהמשך שהיא רופאה מוטסת. שש שעות טיסה לפנינו ואיכשהוא היה צריך להעביר את הזמן. התיישבתי ליד נגה וסיפרתי לה על התפנית העגמומית שחלה בחיי.

״בנות אני מציעה לכן לנסות לישון קצת״ הציעה דפנה והסבירה שאין לדעת מהרגע שננחת באדיס אבבה כמה זמן ייקח עד שנשוב לארץ. נגה נרדמה תוך שנייה על שלישיית מושבים מצופה בניילון ואני ניסיתי לקרוא ספר שיש לי תמיד בתיק, תולעת ספרים תמיד הייתי. שקעתי ב-The Joy Luck Club של איימי טאן והתמסרתי לסיפורים שנכתבו ביד נשית רגישה.

ואז היא עברה לידי, ד"ר נועם. זרקה לי משפט אגבי על הספר. אבל כזה שהפגין בקיאות מופלגת והבנה בדקויות. הורדתי את הספר והסתכלתי עליה. גרומה, גבוהה, נראית כמו מישהי שרצה בכל בוקר עשרים קילומטר הרבה לפני שמועדוני ריצה היו באופנה.

שיער חום חלק עד המותניים, מכנסי באגי רחבים שרק הדגישו את גזרתה הדקה, נעלי ספורט מהוהות וסווטשירט סגול של טופר. ניחשתי שהיא בת שלושים ומשהו. היא הציגה את עצמה - נועם סירקין, הרופאה המוטסת. האישה היחידה במילואים ב-669, סיימה התמחות ברפואת חירום ב-Mount Sinai בניו יורק ועם חזרתה לארץ ישר גייסו אותה למילואים.

קמתי מרבצי והזמנתי אותה לשבת לידי. הבאתי לשתינו ספרינג תפוזים ותפוח ופצחנו בשיחה כאילו אנחנו מכירות מגלגול קודם. דיברנו על הכול ומייד, היא הייתה מבוגרת ממני בעשור ואני תמיד חיבבתי נשים מבוגרות יותר ממני. כבר אז הכרתי בערכה של חברות נשית, גברים כידידים מעולם לא ענינו אותי, ומעולם לא הבנתי את חברותיי שהעדיפו חברות גברית, על פני זאת של נשים. על כל חסרונותיה וקנאותיה והדרמות שלה, העדפתי תמיד את התבונה והעומק הנשי על פני המוח הזכרי שלרוב שיעמם אותי בדפוסיו.

היא סיפרה על ילדותה בקיבוץ בדרום, ילדות בסך הכול מאושרת למרות שאת הוריה כמעט ולא הכירה בגלל הלינה המשותפת. היא עפה מהקיבוץ בשנייה שהתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון. שם הכירה את מי שהפך לבעלה לעתיד. הוא נראה טוב, היא תיארה, קיבל נקודות על כך שלא היה קיבוצניק ובסך הכל עשה רושם של בחור נחמד.

חשבתי שיהיה לנו נוח להיות זוג, היא המשיכה לספר את חייה, שני רופאים שמבינים את הצורך להתחשב ולחלק את מטלות החיים בין המשמרות. ואהבת אותו בכלל לחשתי? היא חייכה חיוך קטן. מי חשב על אהבה, תשוקה, זוגיות אינטימית וסקס. למדנו בלילות ובימים, ומידי פעם מלצרתי בקפולסקי והוא לימד ילדים מתמטיקה. גרנו ברכבות של שיכון ג' וחשבנו שאנחנו מאושרים. היא עצרה לרגע. בעצם, לא חשבנו. לא העזנו לחשוב, לחלום, רק היינו.

היא דיברה ואני חטפתי סחרחורת.

שוב השדים העמוקים של הפחדים שלי צפו ועלו. אבל הפעם השתקתי אותם במיומנות. תראי את נועם, דיברתי לעצמי, הפעם באנגלית, אולי למצפון שלי זה ישמע אחרת. הנה היא מדווחת על אותן תחושות שלך, והנה התחתנה עם בחור נחמד ושניהם רופאים מצליחים. בטח יש להם כבר שני ילדים והיא חיה בזוגיות טובה עם בעלה הרופא, המשכתי בעצמי את סיפורה.

אולי אושר, תשוקה, אורגזמות מרובות הם בכלל נחלתם של סרטים הוליוודיים והחיים, ובכן, הם החיים עצמם, כך לירלרתי את עצמי במחשבות.

נועם עצרה לרגע, לגמה מהספרינג, נשמה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ובאחת קלקלה לי את הפנטזיה שטוויתי.

׳השנים חלפו, שנינו הצלחנו מאד כרופאים. אבל לא הצלחתי להיכנס להריון ובמקביל קיבלתי הזמנה לעשות התמחות בניו יורק. שנינו החלטנו שזה לטובת הקריירה ואני נסעתי.

כלום לא הכין אותי למפץ הגדול.׳

והוא? שאלתי בנשימה עצורה.

התאהבתי באישה. אחות שעבדה איתי בחדר מיון. פורטוריקנית סוערת שהראתה לי את הדובה הגדולה. את מה? פערתי עיניים. את הכוכבים היא צחקה בקול רם ומשוחרר.

אז... את לסבית? גמגמתי, מרגישה את הסטרס מטפס.

לא יודעת, היא ניערה את הרעמה המבריקה של שיער המשי שלה. מעולם לא נצמדתי להגדרות. אהבתי אותה, את לוסי והיא אהבה אותי. כשלא עבדנו בילינו במיטה ואכלנו סושי. לא ידעתי שיש לי בכלל ציוד כזה בגוף, היא הרצינה לפתע ופרצה שוב באותו צחוק, ועוד אני רופאה.

אז התחתנתן? שאלתי כמו ילדה טיפשה מחפשת את הסוף הסכריני הטוב.

מה פתאום, היא אמרה. לוסי ממשפחה קתולית שמרנית ואני חזרתי לארץ.

ועכשיו? שאלתי, משתוקקת להמשך דבריה, אבל בדיוק דפנה הודיעה במערכת הכריזה על הנחיתה הקרבה.

עכשיו כלום, היא חייכה אלי חיוך עגום. כמו כולם. מחפשת אהבה. אבל לא מוכנה להתפשר יותר על אהבה, גם אם אהיה לבד עד אחרית ימי.

היא אמרה את המילה פשרה ואני חשבתי על מרק עוף פושר.

נועם ניתרה מהמושב, החליפה בזריזות את הסווטשירט למדי רופאה מוטסת, ובזווית העין הגנבתי מבט לעבר שדיה הקטנים. הרגשתי שאני שוקעת בתוככי ערימה של צמר גפן מתוק וורוד, ומיד גירשתי את המחשבה מהראש.

נחתנו באדיס. במטוס השתררה שתיקה סמיכה, כמו לפני סופה גדולה.

דפנה פתחה את הדלת בהיסוס ואנחנו נעמדנו בכניסה מחכים למדרגות המאולתרות שיתחברו למטוס. ברקע יריות עמומות, ואז מבעד לאפילה ראינו אותם - שיירה ארוכה של דמויות בלבן. זקנים, נשים וטף לבושים בגלימות צחורות, אוחזים במקלות עם צרורות כאילו היו בני ישראל במדבר. אנשי המוסד ניהלו את האופרציה בצורה מופתית ותוך חצי שעה כבר העלו את כולם למטוס והמראנו. בני העדה התיישבו בצייתנות על המושבים מצופי הניילון, חילקנו בקבוק מים, לחמניה ותפוח והם לא הוציאו הגה. גם אנחנו לא. עבדנו כמו מכונה, מודעים אבל לא באמת מבינים את גודל השעה.

חיפשתי את נועם בכל המטוס ולבסוף מצאתי אותה בסיפון העליון.

ד"ר, להביא לך משהו לשתות? שאלתי אותה בעדינות.

כן, אני אשמח. יילדתי עכשיו שתי נערות, היא אמרה כאילו סיפרה לי שסיימה לעשות כביסה.

מה עשית? לא האמנתי לה.

כן, הייתי מוכנה לזה, כבר כשהן עלו ואמרו שכואבת להן הבטן, אבל אני מיד הבנתי. ׳מגיע לילדים שלהן כרטיס טיסה חינם לכל החיים׳,

דפנה חייכה לראשונה בהקלה, כשכבר היינו קרובים לנחיתה.הבאנו שלום עליכם.

הגלגלים נתנו לקרקע נשיקה והשיר התנגן ברקע ועדיין שתיקה. שלוש מאות נוסעים ודממה שכזאת מעולם לא היה באף טיסה.

בנתב"ג חיכו להם האוטובוסים, נציגי הסוכנות וערוצי התקשורת שסיקרו את המבצע המרגש. לא הספקתי אפילו להיפרד מנועם אבל הסיפור שלה כבר אופסן עמוק במעמקי תודעתי.

בבית חיכיתי לספר כמו ילדה טובה עד שמונה בערב, עת חגגו המהדורות את הצלחת המבצע וצו איסור הפרסום הוסר. אז לשם טסת? שרק לעברי תומר בהתפעלות, ואני הנהנתי קפואה. לא מצליחה לחלוק אתו את ההתרגשות הגדולה.

כעסתי על עצמי, הרגשתי כמו ילדה אגואיסטית שלא מצליחה להתעלות על רגשותיי המבולבלים ולחגוג יחד עם אהוב ליבי את המאורע ההיסטורי. יפעת חברתי בירכה אותי על השתתפותי במבצע ומיד הוסיפה בציניות האופיינית לה שבטח הממשלה תתקע את העולים בקראוונים ותנהג כלפיהם בגזענות.

מה פתאום, הזדעקתי. את לא מבינה כמה זמן התכוננו למבצע הזה, אמרתי בגאווה לוקאל פטריוטיות, והיא פטרה אותי בהנהון.

הימים חלפו, המהומה סביב המבצע שככה, אבל אני התגעגעתי לשיחה שלי עם נועם.

רציתי לשאול אותה בדיוק על אותו שבריר רגע בו היא הבינה שלעולם לא תתפשר יותר ומה הרגישה בדיוק. אבל התביישתי ואולי אפילו פחדתי ליצור עימה קשר ולמרות שיכולתי להשיג את מספרה בקלות. תחת זאת שקעתי שוב ו בהכנות לחתונה שהתקיימה שבועיים אחרי שחזרתי

ב-פרדס ברחובות.

ביום החתונה התעוררתי מזיעה מחלום בלהות. בחלומי תומר הגיע לחופה ולראשו פאה של אישה. בליל הכלולות הוא הסיר את הפאה ואני מתוך חלום, נשמתי לרווחה. ואז הוא הוריד את החולצה ולמרבה הזוועה הוא היה בחזייה.

צרחתי בבעתה והתעוררתי רטובה בים של דמעות .

מזל שהייתי לבד. תומר ואני החלטנו להיפרד שבוע לפני ולהתראות רק בחופה.

את ההכנות לחתונה אני בדיעבד לא זוכרת, הרגשתי כמו בובה על חוט שמאפרים, מלבישים ומסרקים.

אימי וחברותיי חגו סביבי בהתרגשות המצופה ואני לא הרגשתי כלום. ריקנות של אינסוף פשה בגופי. לא עצב, לא שמחה, לא כלום. טוווו אחד ארוך.

ואז הגיע הרגע. צעדתי באיטיות לכיוון החופה. משני צדדי אוחזים בי אימי ואבי, הקהל מריע בשריקות. מוסיקה פלוס מנגנת את ברית עולם. אני בודקת לעצמי דופק, מוודאת שאני חיה.

לא מרגישה כלום. את עדיין יכולה להתחרט, שמעתי את עצמי אומרת בהד מרוחק. מה פתאום, מי עושה בושות כאלה, גירשתי את המחשבה. אני זוכרת את משב הרוח שניגב לי בעדינות את הזיעה מהפנים, את הבהוב הפנסים הסיניים שליוו אותי ואת ניחוח הבשמים של הדודות הפולניות מעורבל בריחות פריחת ההדרים מהפרדס.

לשבריר של רגע היה נדמה לי שאני רואה את נועם מחייכת אלי מהקהל, מאשרת לי במנוד ראש לעשות את טעות חיי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף ונעצתי ציפורניים בשרוול החליפה של אבי.

הוא נתן בי מבט מופתע ולא אמר דבר.

מתחת להינומה ראיתי את תומר, את תלתלי השיער שבצבצו לו מהחולצה. פתאום התחשק לי לחפון ראש בחזה שלו ולבכות. להגיד לו "אני שלך לנצח ומספיק עם השטויות".

הרב אמר את שלו, תומר שבר את הכוס והלב שלי התנפץ לאלף חלקיקים קטנים.

THE END