פרק 8: הסיפור על אישה אמיצה שלא רואה ממטר.
- עדי הראל
- 25 בינו׳
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: 26 בינו׳
הרגע בו הבנתי שמעיל אדום זה רק לפרסומות.
טיסה מספר 682: רומא
אוברנייט רומא היא עוד טיסה שכולנו חמדנו. לא רק בגלל הרומנטיקה של העיר הנצחית, אלא בגלל הפסטה, הפיצה והיין - הדולצ'ה ויטה. בשנות ה-90, כשבארץ עדיין חשבו שפרמז'ן זה גבינת גוש חלב של תנובה, רומא הייתה גן עדן קולינארי, ואנחנו העברנו ביננו המלצות שנכתבו על פתקים אודות מעדניות סודיות, מקומות עם מפות משובצות וסלסלות קש שחבקו קיאנטי.
אז עוד לא היו משפיענים ואנשים שצילמו את האוכל שלהם לפני שאכלו אותו, היו רק אנשים שאהבו לאכול וסיפרו בהתלהבות לכל מי שנשאר מאחור בארץ המובטחת.
גלגל המזל חס על חיי האומללים וזכיתי בטיסה הנכספת. התכוננתי לטיסה בחצי קלאץ' - הקפדתי על שיער עשוי, איפור מוקפד כמו שלמדנו בקורס ומדים מגוהצים למשעי. רק עם דבר אחד מעולם לא הסתדרתי - קשירת הצעיף. איכשהוא אצלי הוא תמיד נראה כמו חבל שתלוי על צוואר פרה. כך גם הרגשתי, הייתי תלולית של הריסות, אולי אשאיר חלקים שלי בקולוסיאום, הרהרתי. מאז שראיתי את תומר עם הבלונדינית בסאפר קלאב באמסטרדם הייתי גוש מזוקק של רעל ואובססיה. קצת הזכרתי לעצמי את גלן קלוז שרצתה לבשל שפן למייקל דאגלס בסרט "חיזור גורלי" שבו צפיתי בלופים.
מהרגע שחזרתי לארץ פצחתי במבצע ריגול אחריה. גיליתי ששמה דנה. איך לא? שם של כוסית. יפה, חכמה, סטודנטית למשפטים. אמא שלי חלמה שאלמד משפטים ואני סירבתי. ועכשיו אפילו המתחרה שלי מצליחה לרצות את אמא שלי יותר ממני. ריגלתי אחריה בפקולטה למשפטים, צופה בה הולכת זקופה עם קלסרים בידיים ורק אני כמו שאר הבנות של גילמן, יושבת על הדשא ולומדת מדעי הדשא.
גיליתי שהיא נפגשת עם תומר במסעדת "ספגטים", אפילו הרהבתי עוז והתקרבתי לראות מה הם הזמינו. החלטתי שאני אבשל לתומר במקום שפן, פסטה שאביא מרומא. הייתי אמנם בשלנית בינונית מינוס, אבל לשמחתי הכפולה והמכופלת על הטיסה איתי הייתה הדיילת סיגל תורג'מן.
סיגל הייתה הדיילת הכי מגניבה והכי "פודית" שהכרתי. היא הייתה ותיקה ובכירה ממני ואני הערצתי אותה. היא שמה פס על כולם ועל העולם - לא ספרה פרסרים, טייסים ונוסעים. את כולם היא אכלה מדיום רייר, כפי שנהגה לטרוף סטייק על עצם. סיגל הייתה עורכת בעיתון "חדשות", וערכה את המדור של שאול אברון, האיש והאגדה.
בכל שבוע חיכיתי לטור שלו, קקפוניה טהורה של מילים שטופות זימה, תיאורים מסחררים של אוכל והרבה סקס, בעידן שבו "פוליטקלי קורקט" נשמע כמו קללה באידיש. סיגל הייתה הסיבה שהתרגשתי מהטיסה הזאת, לא פחות מרומא, ובסתר ליבי קיוויתי שהיא תיקח אותי באחד הלילות להכיר את אברון באחת ממאורות השתייה שבהן נהגו לבלות. לשמחתי, סיגל חיבבה אותי. עמדה לזכותי העובדה שגדלתי בחו"ל, שידעתי לאכול בצ'ופסטיקס, הפגנתי שליטה ברזי המטבח הצרפתי וידעתי לשתות יין שהוא לא בוסקה אפרסק.
סיגל היתה מנטורית אמיתית והשתמשה בעבודת הדיילות כדי לאכול טוב. תמיד כשנפגשנו בטיסות, התחלתי לדבר איתה בנקודה שבה הפסקתי. סיפרתי לה על מעללי ועל תומר שנטש, ובאותה נשימה שאלתי איפה לקנות פסטה טובה ברומא. "את רוצה לכבוש אותו דרך האוכל או דרך המיטה, רצוי גם וגם," היא ענתה לעצמה וגיחכה. "אני אקח אותך למעדנייה הכי טובה ברומא ואלמד אותך לעשות קרבונרה כמו שצריך. אבל תגידי לי, את בכלל רוצה אותו או רק רוצה שהוא ירצה אותך?"
עמדתי לידה בפתח המטוס ולא הייתה לי תשובה. מספיק טובה. עוד לפני שהספקתי לענות, סיגל כבר התחילה לספר על המאהבים שלה, ברובם אנשי הלילה של תל אביב. בעודנו מקבלות את הנוסעים, היא תיארה בפני סצנה ארוטית שכמו נלקחה מהסרט "תשעה וחצי שבועות" - מול המקרר, דובדבנים, תותים, קוביות קרח. "גם את עם העיניים קשורות?" שאלתי בהתרגשות של ילדה בת 4.
"בארץ אין דובדבנים," היא הרצינה. "אז אני מסתפקת בענבים. ולפעמים זה מלווה בהצלפת שוט." החום עלה לי לפנים, לא יכולתי להתרכז.
ואז היא עלתה.
נוסעת שמשכה את תשומת ליבי. משהו בסילואט שלה נראה לי מוכר, הדרך בה היא נשאה את עצמה והתנועעה בחן, האופן שבו היא טלטלה את הרעמה של השיער השחור פחם. היו לה עיניים בצבע גחלים לוהטות שעליהן היה פס כחול מעושן. היא הזכירה לי את אשת השגריר המצרי מהשליחות שלנו באמסטרדם. אמא שלי התיידדה איתה אחרי הסכמי השלום ב-77. שתי נשים שהעמים שלהן היו אויבים לפני רגע, פתאום שותות קפה ביחד בסלון שלנו, משוות מתכונים לפלאפל. אפילו פעם אחת, לגמרי במקרה כשחלפתי ליד המטבח, שמעתי אותה מלחששת לאמא על המאהב שלה, ואמא שלי, לראשונה חייכה חיוך כזה שחשף את השיניים שלה. בחיים לא ראיתי את הלבן של השיניים שלה לפני כן.
הנוסעת הזאת שעלתה על הטיסה, הייתה בגפה ולפי המבטא זיהיתי שהיא ערבייה. ניגשתי אליה והצעתי לעזור לה לשים את התיק בקבינה. היא נעתרה בקלות ומסרה לי אותו בחן, תיק עור רך של גוצ'י. "תודה רבה," היא חייכה. "לא היה מקום בביזניס, אז נתנו לי מושב ליד דלת החירום, לפחות יש מקום לרגליים." קלטתי בה עוצמה, אבל גם פגיעות. "אני עדי," הצגתי את עצמי בפניה, "ולמרות שאת לא יושבת בביזניס, את תקבלי שירות של ביזניס."
היא הסתכלה עליי בחשדנות, לא מורגלת במחוות. "למה?" "כי בא לי."
"דואה מחאג'נה," היא הושיטה יד ענוגה מטופחת עם טבעת יהלומים שזיהיתי מהחלון ראווה של טיפני. היא לבשה חליפת מקס מארה שחורה והדיפה ניחוח של בושם יקר. הכול בה היה מדויק.
"מה את רוצה לשתות?" היא הסתכלה סביב וענתה מהר לפני שתתחרט: "ג'ין טוניק." פתחתי את הפה להגיד משהו והיא הקדימה: "זה לא מקובל," היא לחשה. "אני מוסלמית. אבל מה שקורה במטוס נשאר במטוס." היא חייכה. היא עוררה את סקרנותי ותכננתי להתיידד איתה במהלך הטיסה.
את ההכנות להמראה עשיתי בפיזור נפש. עד כדי כך הייתי שקועה בלחשוב על מה דנה לובשת במיטה עם תומר, ששכחתי להעביר את דלת המטוס למצב אוטומטי. עבירת בטיחות חמורה שדינה ועדת הדחה. "מה קורה לך עדי?" הגיח מאחורי אלי גרשון הפרסר ומיד העביר לאוטומטי, מה שמפעיל את מגלשת החירום. אלי היה מדריך הבטיחות בקורס דיילות, זה שראה איך קיבלתי 100 בכל מבדק צ'ק. "סליחה," מלמלתי. "זה לא מתאים לך," הוא נזף. "את לא הבת המפונקת של הקברניט שהתקבלה בפרוטקציה." התעשתי.
המטוס המריא ואנחנו התחלנו בסרביס שעבר יחסית בקלות. אבל באיסוף משהו השתבש. סיגל ואני התרשלנו, כל אחת דחפה מגש לכיוון הלא נכון וכל המגשים עם שאריות ארוחת הצהרים התרסקו על הרצפה. ההתרסקות הייתה איטית, כמו בסרט. אלי החוויר. והנוסעים התפוצצו מצחוק. "CASINO!" צעקו האיטלקים. "יאללה בלגן!" הריעו הישראלים וסיגל ואני עמדנו שם, מנסות לאסוף את הטינופת מהרצפה. זה היה כל כך נורא, שלא נותר לנו אלא להצטרף לצחוק.
אחרי שהמהומה שככה, עברתי ליד דואה עם מגדל אייפל של מגשים מלוכלכים. "תני לי לעזור לך, חביבתי," היא קפצה ממקומה. "את נוסעת," אמרתי. "ואת צריכה עזרה," היא ענתה בחיוך. יחד תקתקנו את הבלגן. היא בידיים זריזות ואני בגמלוניות. היא הזכירה לי את ציפי דודה שלי, אחות של אבי, שנהגה לתקתק ארוחות מפוארות בנות 10 מנות עם ידיים קשורות מאחור. אמא שלי לא סבלה אותה, בעיקר כי קינאה שאנחנו טרפנו את כל האוכל שלה, ואת העוף ותפוחי האדמה המבושלים של אמא כבר לא יכולנו להריח. כשסיימנו, מזגתי לה עוד ג'ין טוניק והתיישבתי לידה. לא הייתי צריכה אפילו לדובב אותה והיא מיד התחילה לספר את סיפורה.
"אני שופטת בבית משפט שלום בעפולה," היא אמרה. "אני מתגוררת באום אל פאחם. אלמנה. חמישה ילדים." הסתכלתי עליה בהלם. "אני האישה המשכילה היחידה במשפחה שלי," היא המשיכה. "אבא חסך שקל לשקל כדי שאלמד. סיימתי משפטים בהצטיינות בחיפה. לא היה קל. אישה מוסלמית יחידה עם סטודנטים יהודים." היא לגמה באיטיות ממשקה, מגלגלת בפה את הנוזל כמו מבקשת שלא יגמר לעולם.
"כשיצאתי מאום אל פאחם ללימודים, פתאום שאלתי את עצמי - מה אלה, כל היהודים האלה? אף אחד לא סיפר לי עליהם. גדלתי בבועה." היא צחקה, אבל זה לא היה צחוק שמח. "עבדתי כמו חמור, גידלתי ילדים, מילאתי קישואים, אישה למופת. קמתי בארבע בבוקר כדי לבשל ולהכין את הבית והילדים כדי שלא יגידו שאני קרייריסטית." "והצלחת," לחשתי. "הצלחתי," היא הנהנה.
"היום כולם עושים לי כבוד. יהודים, ערבים, אני השופטת." היא שתקה לרגע לפני שהמשיכה. "לפני שנתיים בעלי נפטר מדום לב פתאומי, אללה לקח אותו אליו." העיניים שלה התמלאו, אבל היא לא בכתה. "אהבתי אותו. הוא היה איש טוב. פרנס את המשפחה, נתן לי לפרוח בקריירה, עבד כמו חמור במוסך. רק דבר אחד הוא לא עשה - מעולם הוא לא פינה את הצלחת. אכל וקם מהשולחן, ככה גידלו אותו, מוכתר. ואני בכיף פרגנתי לו ומעולם לא ניסיתי לחנך או לשנות אותו. מחיר קטן לשלם על העצמאות."
היא לגמה עוד לגימה קטנה, מותחת את הטיפות האחרונות של המשקה. "וכשהוא נפטר, המשפחה שלו דרשה שאתפטר, שאשב בבית. כי לא מכובד שאישה בלי גבר עובדת ככה מחוץ לבית." "ומה עשית?" "המשכתי לעבוד," היא אמרה בפשטות. "לא הייתה לי שום כוונה לוותר על החופש שלי. בגלל זה אני פה. נוסעת לרומא. כי בן זוג לא יהיה לי יותר בחיים. זה לא מקובל אצלנו. אז אני נוסעת לאכול פסטה ולזלול עוד כמה דברים." היא קרצה לי.
בלעתי את סיפורה בשקיקה, חושבת על כמה היא השראה, מילה שלא הכרתי אז ובעת ובעונה על כמה היא בודדה. גם אני הרגשתי בודדה, מאוד, אבל בטח לא השראה.
המטוס נחת. "מה דיברת איתה כל כך הרבה?" סיגל שאלה. "לפחות הוצאת ממנה מתכון למסחאן?" "את גזענית," כעסתי. "את רואה נשים ערביות רק דרך המטבח." "זה לא קשור לגזענות," היא צחקה. "הן פשוט מבשלות טוב."
דואה ניגשה אליי לפרידה, חיבקה אותי חיבוק חזק והושיטה לי כרטיס ביקור עם אותיות מסולסלות בזהב. "בואי לארוחה ברמדאן," היא אמרה. "יהיה טעים." היא הסתכלה על סיגל. "גם את מוזמנת, אני צריכה עזרה בשטיפת כלים." ושלושתנו פרצנו בצחוק של שלוש נשים שיודעות.
"יש לנו עד 11:00 לשתות קפוצ'ינו, לאחר מכן מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי אליבא דה האיטלקים," האיצה בי סיגל. החלפנו מהר את המדים ויצאנו לעיר. האיטלקי הראשון שפגשנו, צבט לסיגל בתחת. "Vaffanculo!" היא הזדעקה. הוא קרץ לה וברח על הטוסטוס. דווקא אני הייתי שמחה שהוא יצבוט לי בתחת, פתאום רציתי לחזור למשחק. הקפוצ'ינו בטצה ד'אורו היה מושלם, עישנו סיגריה והבנתי את המשפט של האיטלקית - il dolce far niente, את המתיקות בלא לעשות כלום, מטפטפת לנו לאבי העורקים. המשכנו לכיכר ונציה לאפרול שפריץ ומשם גלשנו לויה דל קורסו לקצת שופינג. סיגל נחרה בבוז, ורצתה שנלך לטיול חנויות ראווה ב-Via dei Condotti. הכול שם היה יקר בטירוף, אבל האיטלקיות הלבושות יפה, המוסיקה ברחובות,
המשקה - הסתחררתי.
ואז ראיתי אותו. מעיל צמר אדום בחלון ראווה של ברגמו, בדיוק כמו זה שלבשה יעל אבקסיס בפרסומת של קסטרו.
לא חשבתי יותר מידי, נכנסתי, מדדתי ורכשתי. ארבעה מיליון לירטות שווה ערך לכאלף שקל עלתה לי הגחמה. "כל הכבוד," סיגל מחאה כפיים. "ככה חיים, כמו האיטלקים. עושים אהבה, בוגדים, סקנדלים. עכשיו בואי נלך לאכול ב-Da Gabriele. למצוץ רגליים של לינגווסטינים, נרד על בקבוק קיאנטי ונזלול טירמיסו."
הלחיים שלי בערו בצבע של המעיל. הייתי מוכנה להיות נועזת ואמיצה כמו דואה, אחת שפורצת את הגבולות, רק שאנוכי, במקסימום עברתי במשטרת הגבולות.
חזרתי לארץ עם מזוודה מלאה בפסטה, מוצרלה, פרושוטו ומעיל. סיגל נתנה לי מתכון לפסטה קצ'ו א פפה, ואני תכננתי לדפוק לתומר מפגש בין קים בסינג'ר ליעל אבקסיס. הרגשתי שרומא הצמיחה לי כנפיים ושהמפגש עם דואה נוסך בי אומץ. סוף סוף הייתה לי תוכנית איך להחזיר אלי את תומר.
נחושה, פתחתי את דפי זהב, העלים הצהובים התקפלו תחת האצבעות שלי עד שמצאתי את מבוקשי: משפחת תלמי - בוגרשוב 22. התקשרתי למספר בלב על ספידים. הקול שענה היה של דנה. ניתקתי מיד. זונה. כבר עברה לגור איתו.
חיכיתי מתחת לבניין, הגב שלי צמוד לקיר הקר כמו ברומן למשרתות ליגה ז'. ראיתי את דנה יוצאת על הטוסטוס שלה, תיק האוניברסיטה על הגב, השיער הבלונדיני מתנפנף באוויר כמו בפרסומת לאשכוליות או לא להיות.
תומר ייצא רק שעה אחריה, חישבתי במהירות, וידעתי שיש לי חלון זמן קטן, צר, מסוכן.
הייתי לבושה במעיל האדום ומתחתיו רק סט תחתונים שחור מלמלה, כזה שבחלום הלילה הכי פרוע שלי לא הייתי לובשת. הרגשתי כמו אותה פעם בניו זילנד, כשאבא הכריח אותי לקפוץ בנג'י והבטיח שהכול יהיה בסדר, אבל לא היה בסדר, אף פעם לא היה בסדר. עליתי במדרגות לאט, צעד אחרי צעד, נשמתי עמוק כמו שלימדו אותנו בטיסות טורבולנטיות. נכנסתי למוד של קים בסינג'ר, ראיתי את עצמי במראה - שיער סתור, עיניים בוערות, נשימה כבדה.
נקשתי בדלת. תומר פתח, מבולבל לגמרי, לא הבין מה אני עושה שם בבוקר יום רביעי עם מעיל אדום וחיוך של אישה משוגעת. ולפני שהוא הספיק לשאול, זיהיתי את המבט, מבט בדיוק כמו שהיה לו כשהיינו ביחד, המבט שאומר הכול בלי מילים.
ידעתי. הוא עדיין אוהב אותי. הושטתי לו יד, והוא משך אותי פנימה בתנועה אחת חזקה.
מעיל של 4 מיליון לירטות נשר על הרצפה המטונפת.
ד״ש עם שיר מהניינטיז:
השיר המוטמע מופיע דרך YouTube ובבעלות יוצריהם בלבד.
כי החיים לפעמים מרגישים כמו פרסומת לחיים של מישהי אחרת.
מקסים. אהבתי