פרק 7: היא היתה משוגעת ואני רציתי להיות בדיוק כמוה.
- עדי הראל
- 20 בינו׳
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 21 בינו׳
הלילה שבו החלטתי להיות מישהי אחרת.
טיסה מספר 669: אמסטרדם
טיסת סופש לאמסטרדם הייתה עונג צרוף. טיסה שבאורח פלא אף איש צוות מעולם לא פתח עליה sick, מה שכמובן אירע חדשות לבקרים עם יעדים אחרים, הרבה פחות מסעירים.
בכל חודש כשידענו שבהצבת צוותים עורכים את השיבוצים, החל המרוץ למיליון וכולנו גייסנו את כל הקשרים שלא היו לנו, אפילו עם המנקה של הצבת צוותים. התחננו, התחנחנו, הבטחנו להם הרינג, מטיאס ומולים, שנחשבו בשנות ה-90 לפלא הבריאה הקולינארי.
כולנו אהבנו את אמסטרדם, ולא בגלל התעלות והאדריכלות הולנדית, אלא בזכות אווירת החופש והזימה. בגלל הזונות של רחוב החלונות האדומים, בגלל ריח הג'וינטים המתקתק שנישא באוויר כמו ריח של אקונומיקה באוויר של בת ים, ובעיקר כי זה אפשר לכל הסטיות והמחשבות הפרועות לצאת מהארון לסופשבוע אחד.
אחח אמסטרדם, עיר העינוגים.
גם הטיסה ליעד נחשבה קלילה. נוסעים מנומנמים, בלונדינים וחמודים, מקסימום כמה ישראלים שכבר ניסו את מזלם באמסטרדם והיו מעושנים מדי בכדי להפריע לשלוות הצוות.
בשיבוץ החודשי קיבלתי אמסטרדם, מה שהעלה במעט את מפלס מצב הרוח שלי ממינוס 20 למינוס עשר. הייתי בתקופה הכי נוראית שלי, אומללה עד היסוד ושטופת קנאה וגעגוע לתומר.
המראה שלי הלם את התחושה, עד כדי כך שמדריך "הביוטי" של החברה, שהגיח לעשות אינספקשן על האיפור-שיער של הדיילות, העיר לי שבקרוב המדים לא יעלו עליי אם אמשיך לטחון את הבייגל והקרים צ'יז. "עכשיו את צעירה וחושבת שאת יפה," הוא התיר את חרצובות לשונו ללא רחם, "אבל בעוד כמה שנים הבייגלך יהפוך אותך לקיינדלך, מיידלע," אמר הפייגלע בתנועת יד והידוס ישבן, והשאיר אותי הלומה . הרגשתי שדרסה אותי משאית.
בתדריך טרום טיסה, קלטתי את שירה בן נפתלי. שירה הייתה דיילת לא טיפוסית לטייפ קאסט של הדיילות דאז. ירושלמית מיוחסת שעפה על עצמה, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית ומבוגרת מאיתנו בעשר שנים. השמועות סביבה רחשו וסיפרו על טיפוס מופרע - שהיא קמצנית ובכל טיסה מוצאת טייס פרייאר שישלם עליה,. סיפרו שהיא תמיד מתחילה עם נוסעים בביזניס בתנאי שהם עשירים ו/או מפורסמים ושהיא סוליסטית.
נמרה בודדה שיוצאת לצוד בגפה.
היא סיקרנה אותי בטירוף. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים - רזה, אף סולד שמתריס מול העולם, קארה בלונדיני גזור בקפידה ומראה סנובי ומתנשא.
היא קיבלה שיבוץ לגאלי האחורי, מה שלחלוטין לא היה מקובל עליה. ועל כן היא ניגשה באסרטיביות לעמי גולדפיין הפרסר, ותוך שנייה הוחלפה עם יוני הדייל ועברה לביזניס. יוני קילל נמרצות וצעד שפוף במקומה לגאלי האחורי ושירה, בצעדי פנתרה הלכה בראש מורם לביזניס.
גם אני שובצתי לביזניס, שיבוץ שקיבלתי בזכות היותי הפייבוריטית של עמי, שהיה מדריך שלי בקורס דיילות. כבר בתחילת הקורס עמי זיהה בי סגולות שהגדיר של "נמלה עמלנית". אני כמובן התבאסתי מהמחמאה. העדפתי "נמרה טורפת", כזאת שמעריצים ופוחדים ממנה, תכונות שכבר זיהיתי בפעולה אצל שירה.
התמקמנו בגאלי. שירה, שלא החליפה איתי מילה, התחילה לעבוד כמו הרקדן האוטומטי. התנועות שלה היו מדויקות, מהירות, אבל משהו בהן היה כאוטי, אובססיבי.
היא מלמלה משפטים, פתחה ארונות של תנורים בתנועות חדות ונראתה כמו מישהי שמחפשת משהו שהיא בעצמה לא יודעת מהו. היום, בחלוף השנים, שירה כבר אשת איש מפורסם, מככבת בקביעות בכותרות העיתונים ואני יודעת שהמילה שחיפשתי אז הייתה - פראנואידית. אבל אז בטיסה , רק עקבתי אחרי תנועותיה המופרעות בהשתאות, מעולם לא פגשתי יצור כמותה.
חמש דקות אחרי ההמראה, בעודנו חגורות, עמי קרא לנו להגיע לגאלי המרכזי. "יש בעיה," הוא רחש היסטריה בפנים מזיעות. "הקייטרינג טעה, במקום ארוחת בוקר, העמיסו ארוחת צהרים."
כלומר? שאלתי.
"זה אומר ששש בבוקר, שעון ישראל, הנוסעים יקבלו עוף בקארי במקום בלינצ'ס," הוא לחש בפאניקה. רגע לפני שהכול נראה אבוד, ועמי החל לנסח הודעת התנצלות לנוסעים, פצתה לראשונה שירה את פיה ואמרה בקול של אנטרטיקה:
"נגיש רק את המגש עם הלחמנייה והתוספות, בלי המנה העיקרית, גם ככה אלה נוסעים שלא עושים בעיות."
עמי בהה בה אבוד. "זה יעבוד?"
"זה יעבוד."
וזה עבד.
כשסיימנו לחלק את הלחמנייה והשוקו, עמי סוף סוף חייך בהקלה, הוא ניסה לחבק את שירה ולהודות לה, אבל היא דחתה אותו בתנועת יד קרה.
כשסיימנו לנקות את המטבחון, התיישבנו לדקה על הארגזים הכתומים.
"את גאונה," החמאתי לה.
היא הסתכלה עליי בעיניים מצומצמות, מתעלמת לחלוטין מהמחמאה. "את יודעת שיש כאן מרגלים על הטיסה?"
על מה את מדברת, מלמלתי.
"מרגלים. השב"כ עוקב אחריי."
לא ידעתי אם היא צוחקת, אז הרצנתי ושאלתי: "למה שהשב"כ יעקוב אחריך?"
"כי יש לי סוד בטחוני רגיש."
היא קמה בפתאומיות, פותחת ארונות, בודקת מאחורי הקופסאות. "הם הטמינו כאן מכשיר האזנה. אני יודעת."
הסתכלתי עליה, חצי משועשעת, חצי מבוהלת.
"את רואה את הגבר במושב 2A," היא לחשה. "הוא אחד מהם."
הסטתי את הווילון של הגאלי, ישב בשורה גבר ממושקף שקרא את הג׳רוסלם פוסט, לא באינסטגרם
.
"הוא רק נראה לך נוסע רגיל," היא העלתה אוקטבה כמעט לצווחה. "אף אחד לא מאמין לי, אבל הם תמיד נראים כמו פקידים ." פתחתי את הפה לשאול עוד משהו, אבל שירה קמה בפתאומיות ובידיים זריזות שלפה קונטיינר כתום. במבט משוגע חיפשה משהו מאחוריו, ואז החזירה אותו למקום כאילו כלום לא קרה וחזרה לספור פחיות. "הטמינו כאן מכשיר האזנה," היא אמרה כאילו היא מסבירה לי למה אין מספיק קפה נטול קפאין.
משהו בתוכי הזדהה איתה. גם אני הרגשתי רדופה, על ידי מערבולת רגשות בלתי נשלטים - זעם, קנאה שהפכו אותי לאישה משוגעת, מחשבות שלא הפסיקו לשחק לי בראש ואשמה אינסופית. הרגשתי שכולם התקדמו חוץ ממני. תומר המשיך הלאה בחייו, ואני ישבתי בבית. מוזנחת, זוללת ממולדה אננס וקבוקים . בתוך הסחרור הזה, פתאום שאבתי אומץ משירה, אישה שלא רואה ממטר ותמיד מוכנה עם תוכנית פעולה. החלטתי להיות חברה שלה.
סוף סוף, משהו שאני טובה בו, לדובב אנשים, התנחמתי לרגע וניסיתי להתחבב עליה תוך כדי להג ושאלות תמימות. לשווא, האישה בונקר. שירה לא נדבה שום פרט ביוגרפי - לא איפה היא גרה, האם יש לה בן זוג, מה היא עושה כשהיא לא טסה ולומדת, היא הייתה דמות מנותקת מכל מרחב והיסטוריה אישית.
ככל שהיא שיתפה פחות, אני ניסיתי יותר. כמו פודל שמבקש לרצות את בעליו. תכונה שתיעבתי בעצמי, אבל שירתה אותי נאמנה במשך שנים. ניסיתי לספר לה על הבלגן שלי עם תומר, על כך שאני מתחרטת שבגדתי בו ואני רוצה אותו חזרה, ובמקביל גם מתגעגעת לסקס הסוער עם איתי.
היא הסתכלה עליי במבט עקום ושאלה:
"בורקס גבינה את אוהבת?" כן... גמגמתי, נסערת מהכיוון הלא צפוי של השיחה. "ובורקס תרד את גם אוהבת?" מידי פעם, עניתי, מנסה להבין לאן המוח המופרע שלה לוקח אותי. "אם כך, את אוהבת גם וגם, ולכן אין שום סיבה לוותר על הגבינה ומידי פעם לאכול תרד. "
היא הוציאה אודם של דיור מהתיק השחור. "קנה לי אותו אחד הנוסעים," היא אמרה, מורחת אותו בתנועה אחת חלקה. "כבר לעסתי אותו וזרקתי." את האודם? לא הבנתי. "את הנוסע," היא גיחכה ויצאה מהגאלי בחיוך של ג'וליה רוברטס.
היא ניגשה למושב שבו ישב תעשיין מפורסם, צעיר ומבטיח. בעיתון "חדשות" אהבו לסקר את מעלליו, על כך שהוא גרוש וכריזמטי. הוא בהחלט היה חתיך.
היא חגה סביבו בצעדי נמרה מיומנת, הציעה לו עיתון באנגלית, מזגה לו שמפניה ורודה, ואפילו העזה ללגום איתו כוסית. ככה מול הפרצוף של עמי הפרסר שלא העז לומר לה כלום.
הסתכלתי עליה בקנאה יוקדת. כמה קינאתי בנועזות, בחוסר שליטה המחושבת שלה.
התיישבנו לנחיתה, ולפתע היא אחזה לי את היד בחוזקה.
"אני פוחדת מטיסות," היא לחשה, לראשונה הרגשתי שהיא בשר ודם ולא עכבישה שחורה.
"אבל את דיילת."
"אני דיילת כי אני יודעת שכאן אני אתפוס חתן עשיר ומפורסם," ענתה בנון שלנט והסדירה נשימה כשהגלגלים פגשו את הקרקע.
"ב' לקח ממני את הטלפון של המלון, אנחנו כנראה ניפגש באמסטרדם," אמרה והפנתה לי גב כאילו מעולם לא דיברנו.
שנאתי אותה כל כך, וגם את עצמי.
התכוננתי ללילה שקט במלון. במקסימום לפשוט על המיני בר ולהזמין שוקו חם. מעשה ללא ספק נועז, בטח ביחס למישהי שאמא שלה כל החיים אסרה עליה להזמין רום סרביס ולפתוח את המיניבר. "זה יקר ומיותר," שמעתי את הקול של אימי. התרסתי ופתחתי את כל האריזות והבקבוקים, ממש מרד על הבאונטי.
הדלקתי טלוויזיה, מזפזפת לערוץ חדשות מקומי. עוד משהו שלמדתי בתקופה שגרתי עם הורי
בחו"ל - לצפות בטלוויזיה זרה בחדשות בלי להבין כלום. למדתי מזה הרבה, מסתבר.
הטלפון צלצל. יוני הדייל היה על הקו.
"בבקשה תצילי אותי מעמי," הוא נשף לאפרכסת, "הוא לא מפסיק להטריד אותי." עמי מסתבר לא היה חד משמעי לגבי זהותו המינית, הוא הציע ליוני, גיי מוצהר, לצאת איתו לבילוי ברחוב החלונות האדומים.
"בואי נלך לסאפר קלאב," יוני אמר, "אל תהיי כבדה ועייפה, ממילא שוכבים ואוכלים שם על מיטות."
הסכמתי. זרקתי עליי שמלה שחורה שתמיד היתה איתי במזוודה , ניסיתי לטשטש סימנים שחורים, ויצאתי.
הסאפר קלאב נראה כמו חללית שנחתה בטעות בכדור הארץ. מיטות אפיריון לבנות ענקיות במקום שולחנות וכיסאות, תאורה תכלכלה שהפכה את כולם למין דמויות מאדים, ופס קול חלומי של סינדי לאופר ו-Sade. כולם נראו מסטולים וחרמנים. בארץ לא היה שום דבר שהתקרב לזה, לזה, ואני הרגשתי שאולי זאת ההזדמנות שלי להיות סוף סוף מישהי אחרת.
בזווית העין קלטתי את שירה עם התעשיין מהטיסה , שקועים במיטה באזור ה-VIP. היא הייתה לבושה בבגדי עור שחורים שהדגישו כל זווית חדה בגוף הרזה שלה, אודם זרחני והקארה מתוח בג'ל. היא עגבה על ב', שעישן סיגר עבה, כמו חתולה על גג פח לוהט. הם שתו שמפניה מבקבוק שעמד בדלי קרח ונראו מרוצים כאילו העולם שייך להם.
נופפתי לשירה בשלום רפה והיא החזירה לי מבט קפוא של מי שלא ראתה אותי מעולם. בסדר, קלטתי את המסר, אני רגילה להיות שקופה, שוב עלתה בי בת הקול חסרת הביטחון.
יוני ואני התמקמנו על אחת המיטות הלבנות, הוא הזמין לנו מולים בחמאה ושום, למרות שניבה, מדריכת הדיילות שלנו בקורס, הסבירה לנו פעם שהרעלת מולים לפני טיסה היא כמו מחזור בירח דבש. רוצים למות. אני הזמנתי קוקטייל בשם Dancing with the Devil, ועם כל לגימה הרגשתי איך שריר התעוזה שלי מתחיל להתעורר.
יוני הוציא ג'וינטים מהכיס ואני הסתכלתי עליהם בפחד. "את באמסטרדם יא חננה," הוא צחק ואני מזל בתולה קפוץ תחת,מילמלתי משהו על כך שהייתי קצינה. בשלישות. אבל יוני דחף לי את הסיגריה לפה, ואני עם כל שאיפה הרגשתי את השחרור מתקרב.
הקוקטייל השני ועוד כמה שאכטות, כבר עשו את מלאכתם. הראש התחיל להתרוקן ממחשבות והחרמנות והרעב התחילו להזדחל. ביקשתי מיוני שלא יזוז לשום מקום והלכתי לשירותים, מפלסת את דרכי בין המיטות. זוגות, שלישיות ורביעיות שקועים באקטים לוהטים, ובחורה אחת ששכבה לבד ובכתה. חשבתי לעצור ולשאול אותה אם היא בסדר, אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי והראש שלי כבר לא חשב ישר.
ואז, בזווית העין, כמו בחלום בלהות, ראיתי אותם.
את תומר והבלונדינית מקפה בגדד.
שקועים במעשה הבריאה, כמו אדם וחווה בגן עדן, ואני בגיהנום, עולה בלהבות.
שפשפתי את העיניים, אולי זה בכלל לא הוא? אולי זה הג'וינט. אולי זה הקוקטייל בריבוע, אולי אני כבר איבדתי את השפיות לגמרי.
זה בהחלט היה תומר. זה שתייקתי בזיכרון לבוש בחולצות משבצות מכופתרות, עכשיו לבש חולצה שחורה צמודה שהבליטה שרירים שלא זכרתי שהיו לו. הוא עישן סיגריה, שתה בירה מהבקבוק, צחק בקול רם, ובלע את הבלונדינית בנשיקה כל כך עמוקה שיכולתי להישבע שהוא הגיע לה עד הענבל.
הלב שלי עצר, דופק במהירות כפולה והמוח שלי, במקום לצעוק "תברחי מפה," אמר משהו אחר לגמרי.
מה שירה הייתה עושה? ניסיתי לחשוב מתחת למסך העשן המוחי. כמובן שניגשת אליהם, לוקחת מה שהיא רוצה ואחר כך זורקת.
לקחתי שכטה מזוג ששכב במיטה הקרובה ועשיתי "שירה".
התקרבתי אליהם , מגייסת את ליטרת הביטחון האבוד שלי, הבלונדינית הרימה ראש, תומר עדיין לא שם לב.
ואז פתחתי את הפה והוצאתי משפט שמעולם לא תיכננתי:
"היי תומר," אמרתי בקול מתוק מדבש , מורעל. "איזו הפתעה לראות אתכם פה. אני הולכת למסיבה, איתי ועוד כמה מאבטחים מהיחידה לאבטחת אישים של השגרירות, בא לכם להצטרף?"
ד״ש עם שיר מהניינטיז:
השיר המוטמע מופיע דרך YouTube ובבעלות יוצריהם בלבד.
כי כל אחת צריכה להיות קצת משוגעת לפעמים.
תגובות