פרק 9: הסיפור על השף שרצה להאכיל את נשות כל העולם.

עדי הראל
1 בפבר׳
זמן קריאה 9 דקות

עודכן: 4 בפבר׳

הרגע שבו הבנתי שאני לא ״אמילי בפאריז״.

טיסה 890: פאריז

פאריז לא הייתה אמורה לקרות, לפחות לא באותו סוף שבוע.

אבל דיילת מעצבנת פתחה sick ואני הוקפצתי לאוברנייט פאריז.

בכל יום אחר הייתי צורחת משמחה, אבל דווקא עכשיו זה נפל עלי רע. דנה הייתה אמורה לנסוע להוריה במושב בערבה, ואני תכננתי לתומר ולי סופ"ש של סקס, שקרים וידאו טייפ.

תומר אמנם סירב להיפרד מדנה ואנחנו פצחנו ברומן אהבים זול, מטונף ורווי יצרים. אני מודה שלא עודדתי אותו להיפרד ממנה. זה היה כמו לאכול את הפחזנית ולהשאיר אותה שלמה - גם לא להתחייב וגם לשכב עם מישהו מוכר וגם זר בעת ובעונה אחת.

תומר היה מסעיר וסוער, כל מפגש איתו הטיס אותי לשמיים. הייתי בעננים ולא הייתי מעוניינת לטוס לשום מקום מלבד למיטתו. שיחקתי באש ואהבתי את עצמי בלהבות.

תומר מצידו לא הראה סימני חרטה והיה מבסוט ונטול אשמה. הוא בא לכבוש אותי. היה מימד כוחני בסקס איתו, קצת הרגיש שהוא מחפש נקמה על משהו. אני שיתפתי פעולה, כנועה ובעיקר להוטה להוכיח לו שאני טובה וסקסית יותר מדנה.

גם הגיחות לחו"ל הקנו לי נקודות. הפסטה שהבאתי מרומא הניבה תוצאות משובחות הרבה מעבר לכל דמיון. תומר התפרע מעונג והשמיע קולות שלא ידעתי שקיימים במנעד הצלילים. אני אכלתי שני ביסים, למרות שפחדתי שהשני גרם שהעליתי יכבידו עליו.

ההצלחה הכבירה דחפה אותי להמשיך בתמה הפורנו קולינארית שלי. פיתחתי ליין שלם של מתכונים ארוטיים, כמובן בשיתוף פעולה עם סיגל תורג'מן ששיתפה אותי בטיפים עסיסיים שזלגו הרבה מעבר למתכונים. לאחר שמיציתי את המתאבנים, ביקשתי ממנה מתכון לברווז בתפוזים וגראנד מרנייה. נסעתי עד כפר ברוך להביא ברווז ושלפתי את המדים הסקסיים שרכשתי במכירה אחרי תצוגת האופנה הראשונה של ויקטוריה'ס סיקרט במלון פלאזה בניו יורק. בת דודה שלי עבדה במלון והגניבה אותי באחת הגיחות לניו יורק לראות את התצוגה, קניתי שם סט תחרה בצבע סגלגל בתור בדיחה, ולא שיערתי ששנה אחרי המדים הללו יככבו בסרט פורנו רך שאני הכוכבת שלו.

באותו סופשבוע, בעודי חושבת אם מגפי הדיילות יתאמו ללוק של המלמלה הסגלגלה, הטלפון צרצר. "עדי תתארגני, את מוקפצת", הודיע לי עמנואל מהצבת צוותים בקול מתכתי. לאן, גמגמתי, אני לא יכולה. "פאריז," הוא ענה באדישות. "תוך חצי שעה המונית אצלך" וטרק.

נכנסתי לפאניקה. זאת פעם ראשונה שהקפיצו אותי ועוד לפאריז, חלום בכל יום אחר אבל לא עכשיו. השארתי פתק עם שפתי אודם לתומר שהיה אמור להגיע באותו ערב לאכול אותי ברוטב ברווז, הבטחתי לשוב עם כבד אווז וערמונים מסוכרים, התאפרתי בזריזות והייתי מוכנה עוד לפני שהמונית הגיעה, עוברת באחת ממצב גירית חרמנית לדיילת צייתנית.

לא הכרתי אף אחד מהצוות, כולם היו חדשים. במהלך התדריך נצצו עיניהם באור נגוהות מהאושר על הממתק הצרפתי שנפל בחלקם ורק אני ישבתי בתדריך בפנים מכורכמות. מתבאסת על כך שבמקום לזלול ברווז במיטה בבוגרשוב, נגזר עלי לשלוק אויסטרים ב-Croix Rouge.

הפרסרית שלנו הייתה יונה דנציגר, כשמה כן היא, מעופפת ופזורת דעת. אישה שלא הסתרקה חודשים ונראתה כמי שמנהלת שיחות עם כוחות שמיימיים. עם הצוות לעומת זאת, היא בקושי תקשרה, רק מלמלה הוראות בקול רפה מתחת לשפם שבאמת היה לה.

היו כל מיני סיפורים על יונה. דיברו על כך שהיא התקבלה לאל על ביום הקמת החברה וכמו קפאה בזמן. סיפרו שוועד הקברניטים ערב להמשך תעסוקתה לאחר שבאחת הטיסות של שנות ה-70, בתקופת חטיפות המטוסים, היא הזהירה את הקברניט אוהד בן צור, שהמטוס עומד להיחטף. בן צור, זכר אלפא יהיר עם נגיעות נרקסיסטיות, נפנף אותה בזלזול. אבל שעתיים אחרי ההמראה השתלטו מחבלים על תא הטייס. בן צור הצליח להצליל את המטוס מה שאפשר למאבטח הגיבור אבשלום אלקובי להשתלט על המחבל. אבשלום נפצע בכתף, המטוס נחת בשלום והשאר היסטוריה.

מאז הפכה יונה לקמע של הקברניטים.

הם מעולם לא הודו בכך אבל ביקשו לטוס איתה בכל הזדמנות. יונה עברה מזמן את

גיל הפרישה אבל נהנתה מחסותם והמשיכה לעופף ולהעיף משפטים לא ברורים באוויר. אנחנו ראינו בטיסה איתה צ'ופר והתנהגנו כמו תלמידים בכיתה עם מורה רופסת.

הברדק התחיל כבר בבורדינג, כשגבר גדול ממדים התיישב על שני מושבים והנוסעת במעבר של אותה שורה, קראה לי בטרוניה. ביקשתי אותו בעדינות המתבקשת לפנות לה את המושב, אבל בתוככי התחשק לי לגעור בו ולשלוח אותו לאולגה רז. סלדתי מאנשים שמנים כי גדלתי בבית של אמא שמנופובית, שזרקה כל עוגייה לפח. אבל בסתר ליבי נמשכתי לשמנים, למקום שבו הם הרשו לעצמם להשתחרר מכבלים של דימוי גוף מטופש, זללו ללא חשבון וללא הכרה. בתור ילדה ונערה מוחזקת ותמיד בשליטה, כמהתי למקום המשוחרר שלוח הרסן שאכילה חסרת גבולות מאפשרת.

בכל פעם שהכנסתי קוביית שוקולד לפה, ראיתי בעיני רוחי את המבט הצולף של אימי ושמעתי את בת קולה - תאכלי סלט עדי, כל קוביית שוקולד מתיישבת לך ישר בתחת. את אחי אביתר היא כמובן עודדה לאכול מה שירצה. הוא בן, גאון, חכם של אמא, מותר לו הכול.

אותו נוסע, צחי בן משה שמו עורר בי סקרנות וחוסר נוחות בעת ובעונה אחת. כשהגשתי לו את מגש ארוחת הצהרים, הוא סירב. רק וויסקי וקולה הוא ביקש ממני, ואני רשמתי לעצמי לחזור לשורה ולראות אם הוא באמת יסתפק רק בנוזלים. הוא נראה כבן שישים והבנתי ממלמוליה של יונה שהוא שף.

חזרתי אליו באמתלה כלשהיא, ושמתי לב שהוא פרש מפית על שולחן המושב. עליה הוא הניח בסדר מופתי חרף המרחב הקטן - לחמנית אצבע עם צ'ופצ'יק ומתוכה בצבצו פרוסות של נקניק, גבינה, חסה ועגבניה. יכולתי להישבע שמדובר בנקניק מסוג פרה נמוכה כמו שאבא שלי נהג להבריח במזוודה. ליד הכריך היו מונחים כמה קורנישונים ובצלצלי פנינה.

היה פער עצום בין הגודל שלו לבין הביסים העדינים שהוא נתן באוכל, כמו חוקר כל ביס, מגלגל אותו על הלשון כאילו היה יין אדום עמוק, מהנהן ורק אז בולע. מידי פעם מוחה פירורי לחמניה וחרדל שנדבקו לשפם הכסוף שלו. קינאתי ונגעלתי ממנו בעת ובעונה אחת, בעיקר מהיכולת להתענג על דבר מזון כאילו מדובר ביצירת אמנות ולא על אוכל שאמורים להתייסר על כל ביס ממנו.

שאלתי אם הוא רוצה שאביא לו פירות וגבינה מהביזניס, והוא הרים עיניים מופתעות ומיד נלכד ברשת שלי. בכך הייתי מאד מיומנת.

"מהיכן הגבינות?" הוא שאל אותי בחצי ציניות. מחלבת תל יוסף המפורסמת בזכות גבינת הקרש המשובחת שלה, עניתי. מפאריז כבר אביא קממבר מנורמנדי, הפגנתי ידע קולינארי מופלג, מה שזיכה אותי באמונו.

הוא סיפר לי שנולד בבודפשט למשפחה מסורתית, אביו היה שוחט - משם האהבה לבעלי חיים, על הצלחת. אימו הייתה מורה שלימדה אותו גמרא, והם עלו לארץ כשהוא היה בן 4 וגרו בכפר חסידים שבעמק יזרעאל. "חבל שלא בעמק הלואר," הוא חייך אלי בשובבות. הילדות שלו הייתה נפלאה, אמנם היה תלמיד מבריק אבל אהב להיות צמוד לאמא במטבח, לראות איך היא מכינה את הריגויאנצ'י ואת הכופתאות הממולאות בריבת פובידל. "בבודפשט כמובן הגרסה מולאה בדובדבנים, אבל גם עם הריבה הסגולה אמא עשתה קסמים," הוא נאנח ולקח עוד ביס מגבינה כחושה בטעם קרטון.

בגיל 16 עזב לפנימייה צבאית, והתחיל תהליך של חזרה בשאלה. "חשבתי שברק יכה בי אם אוכל חזיר והנה עכשיו אני גם יבואן של פרושוטו" הוא צחקק. כשהתקרבתי אליו קצת, הרחתי ריח של שמפו כיף תפוחים. "כשהייתי טבח בצבא גרמתי אפילו למרק עוף ולוקשן להמריא לגבהים כאלה שכל החיילים בכו בהודיה," הוא נזכר בהתרגשות. "ואז נסעתי לצרפת, עשיתי שם השתלמות אצל השף מארק ורה."

״השף עם הכובע השחור״, הפגנתי ידע בזירה המוכרת לי ורשמתי עוד ניצחון קטן. כעת הוא כבר תלה בי מבט מעריך. בכל זאת, לא כל ילדה בת 25 בשנות ה-90 של ישראל בקיאה בפרקי אבות המזון והשפים הגדולים של צרפת. "ורה הושיב אותי לקלף תפוחי אדמה יום שלם וצרח עליי," הוא המשיך. "קיבלתי את זה בגאווה, על כל אחד אחר הייתי הופך ארגז, אבל מהפה של ורה זה נשמע כמו צו אלוהי."

שאלתי בזהירות אודות חייו האישיים והוא שיתף אותי בשמחה. גרוש שלוש פעמים, שני ילדים מכל אישה, כולן ממררות את חייו אבל הילדים - כל אחד אוצר, הוא הפריח נשיקה רטובה לאוויר הדחוס. "בכל נשותיי בגדתי, לא מסוגל לשמור על הרוכסן סגור ולהיכנע לדחפיי. כמו שאת שומעת נשים ואוכל הם חיי." "ואם אתה צריך לבחור?" הרשתי לעצמי שאלה שובבה. "אני מעדיף להיות במיטה עם אישה ולהאכיל אותה פסטה" הוא ענה לי כאילו ביקשתי ממנו לציין את המיקוד של כתובתו.

הוא היה גבוה ומרשים למרות מפלי השומן והזכיר לי את החבר של אבא שלי, מישל, שבישל שרימפס כשבארץ גידלו קרפיונים באמבטיה.

"הבנתי שאני לא בנוי לקשר עם אישה אחת. אני עובד לפעמים במסעדת 'בתיה', ותמיד מתחילות איתי נשים. צעירות, מבוגרות, גרושות, אלמנות. אני מגיש להן רגל קרושה ישר לפה, למרות שהייתי מעדיף להאכיל אותן בצדפות ובשוקולד." הוא ליקק את השפה העליונה כמו מתאווה לחלקלקות של הצדפה. "פעם אחת בלונדון, הייתי עם אישה כל כך יפה שלא הבנתי למה דווקא אותי היא רוצה. למחרת אחרי לילה של הוללות היא גררה אותי לחנות נעליים והכריחה אותי לקנות לה נעליים באלף פאונד. מס חרמנות ולא כי היא זונה," הוא קילל חרישית.

"את חמודה עדי," הוא חייך אלי חיוך ובין שיניו זיהיתי שן זהב. "כמה זמן יש לך בפאריז?" "אני אשלח אותך לביסטרו עם המוס שוקולד הטוב בעולם," הוא שירבט לי כתובת על פתק שתלש מפנקס קטן. "ואם תאהבי תבואי לבקר אותי ב'בתיה' ואתן לך את המתכון שלהם. עליתי על הטריק שלהם," הוא חייך בשביעות רצון. "אני אלמד אותך ואף גבר לעולם לא יוכל לעמוד בפנייך."

שוב החיוך עם השן המנצנצת. יכולתי להישבע שראיתי את בבואתי משתקפת בשן הזאת. נראיתי לעצמי פתאום עגולה, רכה, בשרנית. אידאל מופתי של יופי כמו הנשים בציורים של רנואר. פתאום לטרוף אומצה נוטפת שומן, לטבול זנב קרואסון בקפה au lait ושימות העולם נראה לי הדבר הכי חושני שיש. להיות בגוף דשן ויחד עם זאת סקסי, שדיים מלאות שנכנעות לכוח הכבידה, והכי חשוב - לא להתנצל יותר לעולם ולהעיף את הדיאטה "ביצה קשה״ שתלויה לי על המקרר לקבינימט.

המחשבה המשחררת הזאת ליוותה אותי בעודי צועדת לבדי ב-Rue de Buci, קונה פרחים שאין לי היכן להניח, ארטישוקים סגלגלים שאין לי איפה לבשל, ומפריחה חיוכים מלאי תשוקה וחושניות לעוברים ושבים משל הייתי מאדאם בובארי. היום היו עושים מזה פרק של אמילי בפאריז, אבל באותן שניות של ממש, והרבה בזכות השיחה עם השף, הרגשתי את מלוא נשיותי הבשלה ולראשונה אולי בחיי, זאת הייתה תחושה שלא הייתה תלויה בדבר. לא בתומר, לא באיתי ואפילו לא באיך שבבואתי השתקפה במראה שחלפתי על פניה. הייתי לרגע קל באוויר הפריזאי. הכי אני מאי פעם.

שיכורה מהאוויר הפריזאי והאני החדשה, התיישבתי בקפה Les Deux Magots. הזמנתי pain au chocolat יחד עם שוקו חם ותלולית קצפת מעל ותכננתי להפגיש את שניהם בכרסי התופחת.

ואז ראיתי אותו. תחילה, לא האמנתי שזה הוא, התקרבתי קצת יותר וזיהיתי את צדודית האפולו שלו. גם בחלוף השנים וממרחק אלפי קילומטרים, זכרתי אותו היטב. את יאן אנדרסן, החבר הראשון שלי מכיתה ז' במנילה.

יאן היה כמוני בשליחות עם הוריו הדיפלומטים. משפחה דנית מעודנת שביתם תמיד נראה כמו שואו רום של איקאה, בעוד הבית שלנו נראה כמו בזאר טורקי. אמא שלי חיבבה שטיחים פרסים צבעוניים מטהרן, בעוד שאמא של יאן חיבבה ריהוט סקנדינבי בפלטה מונוכרומטית. בבית שלהם הייתה תאורה עמומה, ואמא של יאן טופפה חרישית בסוודר צמרירי גם בלחות הטרופית של מנילה ואבא שלו התברך בבלורית בלונדינית שופעת, בזמן שאבא שלי הקריח כבר אחרי מלחמת יום כיפור.

אהבתי מאד לבוא אליהם בזכות האווירה המעוננת ששרתה בביתם. היום אני יודעת שקוראים לזה HYGGE. אהבתי גם את יאן, אבל במבט לאחור אני חושבת שאהבתי בעיקר את איך שהרגשתי לידו – סקנדינבית חטובה עם שיער בלונדיני חלק ולא ישראלית עם אגן ים תיכוני ותלתלים רומנים שהחלקתי עם מגהץ.

"יאן!" ניגשתי אליו בהלמות לב, מנסה לייצב את קולי. "It is really you?

It's me, Adi from Israel - you look exactly the same!"

פרובינציאליות, צרחתי על עצמי, מנסה להיזכר בעדי עם האנגלית המתגלגלת שאני שולטת בה ותמיד שולפת כשאני לא שולטת ברגשותיי.

הוא הביט בי באותו מבט סקנדינבי צונן וענה לי בלי שמץ של סקרנות. "מה את עושה כאן עדי?" ואני עברתי לשולחן שלו מבלי שהוזמנתי והתחלתי לספר לו באוטוסטרדה פחות או יותר את קורותיי מהרגע שדרכינו נפרדו בכיתה ח'.

הרגשתי שאני מתאמצת. להצחיק, להיות שנונה, חכמה וכמובן סקסית ונשית. נזכרתי בידיים ההססניות שהוא שלח לשדי המתפתחים, בריח הקרמבו שנדף לו תמיד מהפה. לא נמשכתי אליו בכלל, לא אז ולא היום, אבל משום מה החלטתי שאני חייבת לכבוש אותו ולו רק כדי להוסיף לי קצת רעיונות בניחוח נורדי לסקס שלי עם תומר. שיידע שלא רק לו יש בלונדינית.

הזכרתי ליאן את אותה הפעם שהחלקנו על הקרח בזירה בבית הספר האמריקאי. הוא מרחף על הקרח כמו יצא מסצנה של אגם הברבורים ואני בגמלוניות של דמות מ-סלאח שבתי. הוא הרים אותי באבירות בכל פעם שנפלתי, שזה היה רוב הזמן, ואני גמלתי לו על העובדה שלא לעג לי בכך שאפשרתי לו לשלוח ידיים מתחת למדי בית הספר המגוהצים.

"את רוצה ללכת להחליק על הקרח?" הוא לפתע שאל, כמו ניצת בו הזיכרון מחדש. ממש לא, הזדעקתי, אבל אם תרצה אפשר לקבוע לארוחת ערב, אני מכירה מקום עם המוס שוקולד הכי טוב בפאריז," אמרתי בביטחון ומיששתי את הפתק עם הכתובת שהעניק לי שף בן משה.

קבענו בשבע, הוא הביט בי שוב במבט האדיש שלו, נתתי לו את הכתובת וטסתי למלון להתארגן.

לבשתי את אאוטפיט הערב הקבוע שלי - שמלה שחורה קטנה שתמיד עושה את העבודה, תחתון קטן שפרסר חרמן פעם אמר לי שתמיד כדאי שיהיה לי בתיק לצד הדרכון. מעט מאד איפור כי הדנים ידועים באהבתם לנטורל, ותפסתי מונית למסעדת "שה ז'אנו" ב-מארה.

הוא טרם הגיע. ביקשתי מהמלצר סיגריה, כוס בורדו ועפעפתי ליושבי השולחנות הסמוכים משל הייתי פאם פאטאל. המקום היה אפלולי, עם טבעות עשן מסתלסלות באוויר ופסקול של אדית פיאף מתנגן ברקע. תכננתי איך אשרבב לעברו שפתיים, אדבר גסויות בקול רם מידי, אזמין את כל התפריט, אגיש לו לפה את המוס שוקולד כמו בסיפורים של השף, ושהערב יסתיים בסצנה לוהטת שאנצור לעד בדברי הימים של ספר נעוריי. למען יקראו ילדי ונכדי בבוא היום שאמא/סבתא הייתה שובבה עד בלי די.

עד שסיימתי לתסרט במוחי את הסצנה, חלפו להן כך מסתבר, כשלוש שעות. במהלכן המלצר ניגש אלי מספר פעמים ושאל אותי בנימוס מתנשא אם ארצה כבר להזמין. השולחנות לידי כבר סיימו לאכול מזמן ושום רמז ליאן. חיפשתי את הפתק שהוא נתן לי עם מספרו, אבל הוא כנראה נפל במונית כשהוצאתי את הארנק לשלם.

הפעמונים של נוטרדאם דנדנו חצות.

המלצרים כיבו נרות.

התירו עניבות פפיון והפכו עלי כיסאות.

ישבתי לבד בביסטרו בפאריז. שאריות של מוס שוקולד מרוחות לי על השמלה והבנתי שהוא אף פעם לא יגיע.