פרק 5: יש פגישות שמחזירות אותך לילדות. ויש כאלה שדוחפות אותך ל(עוד) בגידה.

עדי הראל
5 בינו׳
זמן קריאה 7 דקות

עודכן: 14 בינו׳

הרגע שבו הפסקתי להעמיד פנים שאני יודעת מה אני עושה.

טיסה 007: טורונטו

טורונטו בפברואר, זה לא יעד, זה עונש.

מינוס 20 מעלות, שמיים אפורים כמו בטון ושלג שנמאס לו לרדת בפתיתים רכים ונערם ברחובות. מתכון בטוח להתחלקות, שלא לומר התאבדות. כמעט ולא יצאתי מהחדר של המלון כל הסופש. גם צוות מעפן היה, וגם הייתי בדיכאון. שכבתי במיטה, בהיתי בתקרה, מנסה להבין מה קורה לי, ולמה החיים שלי נראים כמו ה-slush על המדרכות – שלג נמס מעורבב עם בוץ. אוף.

ההחלטה שלי להתחתן עם תומר הייתה אמורה להרגיע אותי אחרי פרשת "השלישייה" בלוס אנג'לס. במקום זה, היא רק הכבידה עליי עוד יותר. ניסיתי לתפוס תנומה לפני הטיסה, אבל בחדר מולי בחדר הייתה מסיבה צוהלת. "כולם חיים את החיים חוץ ממני", יבבתי לעצמי מתקרבנת.

אם זה היה היום, הייתי כבר מעלה סקר בסטורי, בעד או נגד החתונה, אבל אז אפילו עלי כותרת של פרח לא היו לי.

הטיסה חזרה ארצה התחילה רע. הקרקע הודיעו על שעת עיכוב בגלל מזג האוויר הסוער, המטוס התנדנד כמו לוליין ובקושי הצליח להתחבר לשרוול. הנוסעים עלו עצבניים ורוטנים. אחד מהם העיר בקול רם על האיחורים האופנתיים של החברה, ומנהל התחנה החוויר יותר מהשלג שלא הפסיק לרדת, ומלמל משהו על כך שיקראו לו לארץ לשיחת נזיפה.

נורית, הפרסרית, אימת כל הדיילות, כינסה אותנו לתדריך קצר וחד. "קבלו את הנוסעים בחיוך, תושיבו אותם בלי יותר מידי ברבורים, ונאפשר לקוקפיט לצאת לדרך. אחרת נפספס את הסלוט". היא הסתכלה עליי בעיניים חודרות. "עדי, את אחראית על הבורדינג, תקתקי את העניינים כמו שאת יודעת, ותחייכי, יש לך חיוך יפה". חבל שרק החיוך שלי יפה, רטנתי לעצמי. הייתי שמחה להיות יפה ואנטיפתית כמו שרון, הדיילת הכי יפה בצוות.

עמדתי בכניסה למטוס כמו רובוטריקה. חייכתי, תלשתי ספחים, הכוונתי נוסעים למושבים. לא הרמתי את העיניים להסתכל על אף פרצוף. פשוט עשיתי את התנועות. והנוסעים, כמו התמכר למאור פני. התיישבו בצייתנות – תופעה חריגה לטיסות שלנו. ניבה, מדריכת הדיילות, אמרה לי פעם שאחד האסים שלי הוא החיוך שלי. "את יודעת לגרום לאנשים להרגיש בנוח", אמרה היא. ואני רק חשבתי על נעלי המגפר.

ואז היא עלתה.

"אביגיל חורש!" צרחתי, לא יכולתי להתאפק.

מבט מצמית אחד, בעיניים שהצטמצמו לשני חרכים צרים. תהיי בשקט, אנחנו בכלל לא מכירות", היא סיננה. לא יכול להיות. הסתכלתי שוב על כרטיס העלייה שלה, "גבי קליין" היה כתוב שם. לא אביגיל חורש. גבי קליין. הבנתי מיד. היא עובדת במוסד.

לקח לי דקה להתעשת. גם בזה אני טובה. אביגיל/גבי המשיכה לעמוד, בשלווה המפורסמת שלה, מחכה שאקח ממנה את הטרולי. מיליון תמונות חלפו לי בראש, אבל מיהרתי להושיב אותה במושב שליד פתחי החירום, ניסיתי ליצר איתה קשר עין. "היי, זאת אני, עדי, זוכרת, ישבנו אחת ליד השנייה בשיעור היסטוריה של מיסטר אולסון". היא בשלה, אבל לא רואה אותי ממטר. היא גבי קליין.

אביגיל חורש. החברה הכי טובה שלי בבית הספר האמריקאי במנילה. הייתי בכיתה ו', כשהגעתי לבית הספר, היא כבר הייתה שם שנתיים, דוברת אנגלית שפת אם, הכירה את כל הילדים המגניבים, אלה שההורים שלהם שירתו בבסיס האמריקאי של הצי השישי, והייתה להם חנות מיוחדת רק למוצרים שהיו בארה"ב, כמו מסטיק "הובה בובה" וצ'וריוס. ההורים של אביגיל, דיפלומטים ותיקים, ביקשו ממנה לקבל אותי יפה. בפועל, היא התעלמה ממני חודשים.

זכרתי איך ישבתי לבד בהפסקה, מנסה להבין את חוקי המשחק של הילדים האמריקאים. לי הייתה מפית עם הכיתוב "בתיאבון" וכריך גבינה, ולהם שקית נייר חומה עם כריך חמאת בוטנים וריבה. אביגיל הייתה במרכז העניינים, תמיד מוקפת, תמיד מובילה. היא אפילו לא היתה כזאת יפה, מראה קצת סתמי, כזה שבדיעבד אני היום מבינה שחיוני לסוכני מוסד. לוק גנרי. שמאפשר להם להיטמע בקהל, מבלי למשוך תשומת לב.

אבל אז, בכיתה ו', אביגיל זו הייתה שניצחה את כולם ב-debate team. אני, אחרי שנתיים של התחנפות לקפטן הנבחרת, הייתי מעודדת של קבוצת הפוטבול, מתחנפת לאמריקאיות הרדודות ומנסה לנופף כמותן בפונפונים.

אבל אחרי כמה חודשים, משהו השתנה. אביגיל התחילה לדבר איתי. עד היום אני לא בטוחה למה. אולי נמאס לה מהשטחיות של האמריקוקים. הפכנו להיות החברות הכי טובות. נסענו יחד עם המשפחות לחופשות בבורקאי, שכבנו על חופים לבנים, שתינו קוקוס מהאגוז. בארץ שתו טרופית ענבים. ואנחנו הרגשנו מורמות מעם.

המשפחה של אביגיל הייתה ממוצא בריטי. אבא שלה עבד בתפקיד בכיר בשגרירות, יחד עם אבא שלי, אבל הבית שלהם תמיד נראה לי אריסטוקרטי. כולם שם דיברו במבטא בריטי רך, הכול נאמר בנימוס. לא כמו הבית הפולני הרועש שלי.

עד היום אני זוכרת את טקס התה שלהם בכל שבת בחמש. המבוגרים אכלו כריכי מלפפונים וסקונס, ואביגיל והאחים שלה אכלו לחם עם "מרמייט", השוקולד שחר של האנגלים, אבל דוחה להקיא.

קינאתי בה. בביטחון השקט שלה, ביכולת שלה להנהיג. היא הייתה נשיאת מועצת התלמידים, ואני הייתי הילדה שהצביעה לה.

כשחזרנו לארץ, לאחר שנתיים של הצבה באמסטרדם, המשפחה של אביגיל עברה בדיוק לגור בשנחאי וניתק ביננו הקשר. עוד לא הומצאה תקשורת אינטרנטית, וחוץ מגלויות פה ושם, לא דיברנו כמעט עשור.

ועכשיו היא כאן, במטוס שלי, בשם בדוי.

אחרי שהמטוס המריא, והגשתי ארוחת חצות - כריך עם חסה נבולה ונקניק - התיישבתי לידה בציפייה להשלים קצת פערים. היא סימנה לי באותו מבט קפוא: אל תעזי לשבת כאן.

"תביאי לי בבקשה כדור שינה," היא פקדה. "ואל תפני אליי יותר כל הטיסה."

קמתי, הבאתי לה את הכדור, וחזרתי למטבחון מטולטלת.

נורית הפרסרית קראה לי מהגאלי הקדמי. "עדי, תעלי בבקשה לקוקפיט. הקברניט ביקש קפה."

הרמתי את המגש ועליתי במדרגות הלולייניות, מרגישה את הכובד בחזה, שוב מרגישה כמו עדי הראל שביום הראשון בבית הספר האמריקאי רק ידעה להגיד: איי אם עדי פרום איזראל.

נכנסתי לקוקפיט ביראת קודש. האורות של המכשירים נצנצו בחושך, הלילה חשוך מתמיד, אפל ומבשר רעות.

"מה תרצה לשתות?" שאלתי בקול מהוסס.

יוני סגל, הקברניט, הרים ראש וחייך. "קפה שחור, חזק, ולאמיר קפה שחור, הוא תיכף יחזור.״

חזרתי עם השתייה, ויוני ביקש ממני להישאר.

"את מתעניינת בתעופה?" הוא שאל.

ודאי, שיקרתי, לא בטוחה לאן השיחה ממריאה.

"בואי, אני אראה לך איך זה עובד."

הוא התחיל להסביר על המכשור, הצביע על מדי הגובה, מד המהירות, ההגה. ואז אמר: "רוצה להטיס את המטוס?"

"אני?" לא האמנתי שאני שומעת טוב, החזה מתחיל להתרומם מבעד לחולצה, והלב ממריא אל על.

"כן, את. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה, את הרוב עושה טייס אוטומטי, הוא חייך בצניעות מזויפת. "בואי שבי לי על הברכיים ואלמד אותך."

מרוב הלם, ובגלל שאז עשינו את כל מה שאמרו לנו, בטח טייסים, זכרים, קברניטים, פשוט התיישבתי עליו. סוף סוף הדיכאון השתלם, רזיתי לפחות 200 גרם.

הוא שם את הידיים שלי על ההגה בצורת W. לאט הרגשתי את שכרון הכוח ובעת ובעונה אחת, את האבר המזדקר שלו, מתחכך לי בויסקוזה.

לא נשמתי. לא זזתי. הרגשתי בעננים וגם בגיהינום.

לפני שנתיים, כשטסתי עם חברה לשבוע העיצוב בקופנהגן, נזכרתי בסצנה החולנית. טסנו בחברת תעופה נורווגית, ואני מתוך הרגל הצצתי לקוקפיט כשעליתי למטוס. כל צוות הקוקפיט היו נשים, ובקבינה שרתו אותנו גברים. אבל אז, אי שם בשנות ה-90, הכוח והסמכות לעשות את מה שעלה על רוחם, ללא ספק היו אצל הטייסים.

אמיר, טייס המשנה ודרור מהנדס הטיסה, חזרו לקוקפיט ואני התעופפתי משם בבהלה.

יצאתי משם סמוקה כמו פינק ליידי, הכי לא ליידי. נגעלתי מהסצנה ולא האמנתי שהסכמתי לשבת עליו. אבל משהו בי סער. בשילוב המפגש עם אביגיל, ניצתה בי אותה תחושה מוכרת שאני חלשה. אישה לא החלטית, מרצה.

לא מסוגלת להגיד לא, וגם לא כן.

ירדנו מהמטוס, לא לפני שהמכס עשה לכולנו בדיקת מלאי. את יוני הקברניט תפסו עם מזוודה מלאה בג'ינסים, הוא ניסה להתחנף למוכס הערס, לשווא.

דרג בשחקים וזרג על הקרקע, חשבתי לעצמי במונית הביתה,

בלילה, לא עצמתי עין. הג'טלג בחזור מצפון אמריקה, גרוע מזה של ההלוך, ואני התהפכתי במיטה, מטלטלת קצת את תומר שנחר.

למחרת, בעשר בבוקר, התעוררתי מתוך חלום רע. רציתי קפה אבל לא היה חלב. נעלתי את נעלי הבית המשובצות, וגררתי את עצמי למכולת של יהושוע, עדיין גרובה בגרביון מהטיסה ששכחתי להוריד מרוב עייפות.

טסתי הביתה, מרוצה שאף אחד לא רואה אותי, אבל אז, בפינת פינסקר טרומפלדור, כמעט נפלתי עליו. על איתי שבלם את הנפילה עם הזרועות החסונות, אלה שכמעט התעלפתי למגען.

"עדי, מה את עושה כאן"? אני גרה כאן, מלמלתי מנסה ללקק את שאריות משחת השיניים מהסנטר. "שלך"? ניסיתי לשנות כיוון לשיחה כשראיתי שהמלווה של איתי הוא כלב דלמטי.

"כן, שלי. קוראים לו אלברט." הוא חייך את החיוך המפורסם, ונזכרתי בערגה בפה היפה הזה, שנישק אותי בלונדון.

"מה שלומך, עדי?" הוא המשיך. "לא ראיתי אותך מאז לונדון."

לונדון. הלילה הזה. ניסיתי להימלט, מצטערת שאביגיל לא הקדישה לי חמש דקות ללמד אותי מיומנויות סוכנת בסיסיות. ואם לא הימלטות, אז לפחות שאמות במקום, קרוב לבית הקברות של טרומפלדור.

אבל אז הוא ליטף לי את המרפק, הסתכל עליי בעיניים צוחקות. "התגעגעתי אליך. איפה את גרה?"

"בפינסקר 18."

"אני כאן... ממול", הוא משך את המילים באיטיות עצלה.

כל הזמן הזה, איתי גר ממש מולי.

לרגע שכחתי שאני נראית כמו סחבה רטובה, שדון גחמן וחרמן השתלט עלי שוב, וגררתי אותו ואת אלברט אליי הביתה.

תוך שנייה היינו במיטה. משחזרנו את מחול הבלט המלכותי של לונדון.

לצערי זה היה הרבה יותר טוב מאותה פעם בלונדון. אפילו הידיעה שכלב דלמטי שוכב למרגלות המיטה ומחכה שאדונו יסיים לבצע את זממו לא הפריע לי להרגיש סקסית. מסתורית. החלטית. מחסלת. לרגע הרגשתי איך זה להיות אביגיל חורש. או גבי קליין, או שתיהן.

העפתי אותו מהבית במהירות, התקלחתי ויצאתי באיחור לפגישה עם יפעת.

יפעת, חברתי מקורס קצינות, כבר חיכתה לי עצבנית ב"אורנה ואלה"" ה- קפה הכי חו"ל שיש - מפות לבנות, מלצרים בנים ותפריט שלא בייש גם ביסטרו בפריז, אפילו אז.

יפעת הזמינה לביבות בטטה וסלט הכל. "תשאירי מקום לעוגת אגסים," היא גערה בי. אבל אני לא טעמתי פירור.

"קראת את חץ של סילבי קשת'?" יפעת התלהבה. "איזה גאון, היא קראה למתנחלים 'מתנחבלים'."

אני ישבתי חיוורת, לא יכולתי להתרכז.

"מה קרה?" יפעת שאלה כשסיימה לנתח את הטור.

"אני המחבלת," אמרתי בייסורים. "חיבלתי סופית בקשר שלי עם תומר."

יפעת הקשיבה לי בתשומת לב. "את צריכה להחליט," היא אמרה בדרכה הישירה. " בסוף הוא יתפוס אותך, את יודעת מה דעתי על שקרים, ספרי לו את האמת." "ומה הבאת לי מטורונטו?" היא קפצה לשמחתי נושא.

שלפתי את הקרים צ'יז כאילו מדובר היה ביהלום, ויפעת התמוגגה. "אקנה מחר חלה ואתחרע על זה עם המוסף הפוליטי. וכדאי גם לך לקרוא!״היא זעמה. ״המדינה הולכת פייפן,״ והתעופפה לדרכה.

חזרתי לבד הביתה. גשם התחיל לרדת בשינקין, מרטיב את המעיל החדש שקניתי במייסיז באחת הגיחות לניו יורק.

געשה לי הבטן, התייסרתי, התחרטתי ולבסוף החלטתי – אני אספר לתומר את הכול אתוודא, ומה שיהיה יהיה, פמפמתי לעצמי את המנטרה, מוכנה לקבל בהכנעה כל מה שתומר יגיד. שהוא יחליט עבורי, עבורנו.