פרק 2 - טיסה 001 לניו יורק:הסיפור הכואב על האישה שאף אחד לא חיכה לה.

הרגע בו הבנתי שהגוף שלי אומר משהו שעוד לא העזתי לחשוב.

ראיתי אותה בטרמינל הנוסעים היוצאים, ממתינה שיפתחו את הדלפקים לטיסתה. דעתה נודדת, שפתיה ממלמלות ופיה מקציף בועות רוק בקצוות.

בדרכי למטוס, אני לעיתים משחקת בטריוויה אנושית. צדה ברשתית העין דמות סהרורית, ותופרת לה בדמיוני סיפור חיים. מלבישה ומפשיטה פרטים, כאילו הייתה בובת ברבי במשחק תלבושות.

את האישה הזאת קיוויתי דווקא לא לפגוש כנוסעת. אמדתי במהירות את כישורי הטיסה שלה וכבר ידעתי.  היא תגיע לשער היציאה באיחור, מחפשת בידיים רועדות את הדרכון במעמקי התיק הפרום שלה. אני מכירה כאלה, והייתי מוכנה להמר על כך שכרטיס העלייה למטוס יישכח. מוטל קמוט על רצפת הדיוטי פרי, במעבר בין מדפי ביצי קינדר, שם קנתה שלל מתוק לנכדתה, לבין דלפק הבושם הכבד שחמדה לעצמה.

התבוננתי בטיפות הזיעה שהחלו להצטבר במעלה עורפה, מדמיינת את השיח הכאוטי שחולף במוחה אודות מה שכחה. האם הכדורים לשינה שהטמינה בתיק שם, או שמא נותרו גלמודים על שידת השינה, ממתינים לשובה.

אני מכירה היטב נוסעים כמותה. נדחקים מתנשפים למושב המטוס, לאחר שהקימו מהומה והעבירו את מחצית מהנוסעים. היא תכריז בקול צורמני כדי להתגבר על רחש המנועים שהיא הבטיחו לה מעבר, ושהיא בשום אופן לא מוכנה לשבת כמו סרדינים במושב האמצעי.

עד ההמראה בחצות עוד הספקתי להתקשר לתומר, בן זוגי. במקום להגיד לי שהוא מת מגעגועים, הוא הקריא בקולו המונוטוני את רשימת המטלות שנותר לבצע עד חתונתנו הצפויה בקיץ.

איזה משעמם הוא יכול להיות, רטנתי בליבי וניסיתי להתרכז בתדריך של אלי הפרסר.

"הטיסה מפוצצת בחרדים," הוא הכריז, כאילו לא מספיק מחריד לשרת את 400 נוסעי ה-747 התובעניים בלילה הבלתי נגמר של הטיסה לניו יורק, גם מבלי שנצטרך להתגושש עם גבר חרדי שמסרב לשבת ליד אישה.

"נוסעים," הכריזה בקול נכאים אחת הדיילות במערכת הכריזה, מזכירה לצוות החולם בהקיץ שתכלית הנסיעה היא להגיש "צ'יקן או ביף" ולא לעשות שופינג באולד נייבי.

אין כמו עדר שועט של נוסעים, מרוחים באשליה מדומה של אושר רגעי, כדי לסרס חלומות.

כמו שאר חבריי לצוות, נדרכתי באחת לכוננות ספיגה, מתכוננת לקרב. מכניסה את הבטן בניסיון לעבור בין המעברים ההומים, מנסה למתוח את גופי לכיוון תאי המטען ולדחוק לשם טרולי מתפקע, בליבי מקללת את צוות הקרקע שוויתר לנוסע תוקפן.

במרכז המטוס נתקלתי בה.

מפזרת את מיטלטליה ואת השלל המרשרש שרכשה ברחבי מדפי הדיוטי פרי, היא התיישבה באנחת רווחה וללא השתהות פצחה בשיחה עם הנוסע שלידה, מתעלמת מאיתותיו כי הוא חפץ בשקט.

"אני בתיה ארז מתל אביב," היא בישרה לו בעליצות.

פרצופו בישר שהוא יודע שגורלו נגזר להקשיב ללירלוריה, עד שהשחר יפציע מעל ניוארק.

"אני נוסעת לבן שלי," שמעתי אותה מבעד לרחש הנוסעים. "הוא עובד במייסיז, מרוויח המון כסף, אבל רווק," היא ירקה את המילים. "רוצה סוכרייה?" היא שלפה סוכריית דבש מעוכה מכיס מעילה. "יש לך מישהי בשבילו?" "אולי הוא בעצם הומו," היא ענתה לעצמה, רגילה לדבר לחלל ולקבל דממה בתמורה.

הנוסע נכנע. מושיט לה יד רפה ובשפתיים קפוצות מסנן את שמו, כמו נגרר אחורה בזמן למשחק היכרות כפוי סביב המדורה.

במהלך הקריירה שלי כדיילת, ראיתי לא מעט נוסעים כמו בתיה. בודדים בחייהם ומשוכנעים ששדה התעופה, כמו גם הטיסה, הינו מרחב מנותק מזמן ומקום. מה שמאפשר להם להמציא את אישיותם מחדש, ללבב ליבובים עם זרים ולהמתיק סודות עם צוות האוויר.

כאילו שמרגע שפסעו בשדה התעופה ועד נחיתתם בארץ היעד, החיים הם לונה פארק של ממתקים אנושיים שאפשר לבחור מחדש, ואין צורך להיצמד למוכרים כמו גם לתעודת הזהות האפרורית מהבית.

איפשהו מעל הדולומיטים, אחרי שכבר ניקיתי את המטבחון בירכתיים של המטוס מפוגרום ארוחת הבוקר, הבהבה נורית השירות מעל 21C.

אכלו, שתו, מה עוד הם רוצים? רטנתי בליבי וטופפתי בעקבים כושלים לכיוון הקריאה, רק כדי לגלות אותה בפנים משועממות. כמי שסיימה לזלול את טרפה, המוטל רפוי, ראשו שמוט בניסיון נואש לנמנם.

מתחתי חיוך מזויף ושאלתי בנימוס מה רצונה. היא הסתערה עליי, מנופפת בפניי את טופס הכניסה לארה"ב, והודיעה לי שהיא זקוקה לסיוע במילויו.

"אני טסה המון, אל תחשבי," ניסתה לשקם את תדמית הפרובינציאלית, "אבל אין לי כוח למלא אותו. בואי שבי לידי ותעזרי לי." טאטאה שאריות פירורי בייגל מהמושב האמצעי וסימנה לי להידחק בינה לבין השכן המובס.

חישבתי במהירות כמה זמן נותר לי עד שנגה תחליף אותי במשמרת, והחלטתי להיכנע. שלפתי עט, ביקשתי את דרכונה, ויישרתי את הטופס המקומט.

תמונת הפספורט לא דמתה לדיוקן המהולל שמולי. מן התמונה ניבט פרצופה של אישה אחרת, בעלת רעמת שיער כתומה כהילה רושפת, ועיניים ששרפו את הדף.

"זאת את?" תמהתי.

והיא, כמו מי שנשאלה זאת בעבר, הקיאה עליי בחופזה, מה שהיום נקרא "אמל"קה", את סיפורה.

תוך כדי מילוי הפרטים שביקשו רשויות ההגירה, היא הצהירה ביובש מה שבעלה עזב אותה ואת הילדים ועבר לגור בקרוון במדבר.

"הוא חיכה עד גיל 60 כדי להגיד לי שהוא לא אוהב אותי," היא חייכה חיוך עקום. "אבל אני, כמו שאתה רואה אותי, זקנה אבל לא פריירית. החתמתי אותו שאם הוא רוצה להתגרש, כל הדירות שלי. ממילא הוא רוצה קרוון," תגחך, "אז שיהיה לו בכיף. אני רוצה את הבניין בשדרות חן."

"עד היום אני חולמת עליו בלילה, על אילן. איזה חתיך הוא היה, וגם אני הייתי לא רעה בכלל," היא שיגרה לכיווני חיוך מלא שיניים מצופות חרסינה, מסנוורות בלובנן. ולרגע קט, בתודעתה המבולבלת, חזרה להיות בתיה, מלכת האמבטיה, שסובבה את ראשי המצילים והגולשים בחוף הסלע בבת ים ותפסה את אילן, מלך מלכי החופים.

הייתי כל כך שקועה בסיפורה, שלא שמתי לב שנגה גוהרת מעליי. בחצי פה, מרווח ברישול בליפסטיק אדום שחידשה, הציעה להחליף אותי.

יש בין דיילות צופן סודי. כל אחת יודעת מתי השנייה הגיעה לקצה גבולות הסובלנות מול חפירות של נוסע. ורגע לפני שהיא צוללת לבור שממנו מטפסים רק כשהקברניט מודיע על הכנות לנחיתה, מופיעה הקולגה המעופפת, כמו פיה טובה, ומציעה להחליף את רעותה.

זוהי עסקה שדינה כדין רולטה רוסית, שכן לעיתים מחליפים צרה בצרעה. אבל בכל זאת, כולנו מעניקות זו לזו נקודות על האחווה שבמחווה.

בכל הזדמנות אחרת הייתי מנתרת מהכיסא ומקבלת את הצעתה של נגה באנחת גאולה. אבל הפעם הרגשתי כאילו משקולת מרתקת אותי למושב.

משהו בדרך שבה היא סיפרה על אילן , שבו, כך הערכתי, הייתה מאוהבת עד היום , הצית בי חוסר שקט.

חשבתי על תומר, שחיכה לי בבית. תומר הנחמד, שהסקס אתו ממש בסדר, ונכון שהוא לא "מטיח אותי בקיר" כמו שחברתי עדי מהלימודים מתארת, וניסיתי להבין מה בסיפור של בתיה גורם לי לבחילה עזה.

"להביא לך פירות מהביזניס? את נראית קצת חיוורת," שאלה נגה.

סימנתי לה שאני מסתדרת, והיא מיהרה משם בדרכה לצאת  לקבינה עם  רוטינת coffee, tea .

השכן החל לנשום ולפלוט פחמן דו-חמצני בארומת ארוחת הבוקר. ארומה מפוקפקת שגם מתוך שינה עמוקה במלון חמישה כוכבים בניו יורק, אני מזהה בבעתה מתוך חלום.

בתיה, לעומת זאת, שחשה שחלון הזמן שניתן לה הוארך ללא זמן סיום מוגדר, נתנה גז על המילים והמשפטים. עולה ויורדת באינטונציה, מפסקת, שמה סימני קריאה וסימני שאלה ללא קשר לתוכן הנאמר.

היא פטפטה בנמרצות עד שאורות אלסקה בצבצו מסדק החלון המוגף, ושחר חיוור החל להתפשט על האטלנטי, צובע אותו בגוונים מעושנים של תכלת ואפור.

עד היום, כשאני משחזרת בדמיוני את השיחה, מנסה לדלות מילות מפתח שעוררו את תודעתי השתוקה, איני מעלה דבר.

שמעתי מלמולים, שברי מילים, וחלקי משפטים. הקשבתי, אך המילים לא חדרו את החגורה העבה שהקיפה את הנשמה.

אבל כשהתרוממתי לבסוף מהכיסא וצעדתי ברגלים כושלות אל עבר מושבי הצוות, שכבר הצטוו לשבת לקראת הנחיתה, ידעתי במעמקי בטני הגועשת שאני  כבר לא בטוחה לגבי  תומר והחתונה.

---

כעבור שלוש שעות, רעננה אחרי מקלחת ונכונה להסתער על החנויות בברודווי, נזפתי בעצמי שאני בת אדם דפוקה.

מי מבטלת חתונה שלושה חודשים לפני? אימא שלי תתאבד. ותומר בחור כל כך  מוצלח.

"סתם היית רעבה," עודדתי את עצמי בקול רם בעודי צועדת מרוצה עם שקיות שאין לי מושג עד היום מה הייתה תכולתן.

חתכתי לברגדורף בשדרה החמישית וקניתי בקבוקון בושם במהדורה מוגבלת שעלה לי 400 דולר. בערך כל מה שהרווחתי בטיסה, אבל הכרחתי את עצמי לדמיין את ליל החתונה, וכמה מחרמן יהיה שובל הבושם שידבק בזיעה.

בצהריים קבעתי לפגוש את נגה באודיאון.

יש קטע כזה לדיילות, לשחק אותה Kardashians כשאנחנו בניו יורק. מעין סיפור סינדרלה במהופך. ניו יורק היא עיר שתוך חמש דקות משחררת בי כמות גדושה של אדרנלין, שלעיתים גורמת לי לעשות שטויות. מבחינתי שם הכול אפשרי. אני עשירה עד גועל, ועוד דקה עולה ללופט בנוליטה.

והנה אני יורדת בחליפת פשתן אגבית לארוחת צהריים באודיאון, מרכז הסצנה. ואח, אם רק היה אז אינסטגרם, הייתי מיד עושה "צ'ק אין " ומוציאה לכולם את העיניים.

נגה הגיעה באיחור. "היה סייל מטורף בגאפ," היא בישרה לי, עושה לי בכוח קאט על הסצנה היפה שהרצתי בדמיוני.

אני קיבלתי את פניה עם פרצוף ממגילת איכה.

"מה נסגר איתך?" היא שאלה, מכרסמת את קרומו המתפצח של הלחם. "מה מזמינות? את הקבוע שלנו? סלט קיסר והמבורגר ?" ועד שעניתי היא כבר הזמינה.

לגמתי לגימה ארוכה מהשרדונה ושתקתי. התשובה מפרפרת בליבי.

"אני לא רוצה להתחתן," אנפפתי בקול של נר דקיק. המילים נשפו את עצמן החוצה, חלפו דרך מיתרי הקול ובקעו ממעמקי הלוע.

נגה לכסנה אליי מבט חומל. "את בג'ט לג, מתוקה שלי, לכי לישון ומחר תקומי חדשה. תתקשרי לתומר המתוק שלך, ותצעקי עליו שהוא לא סגר את השיר לחופה עם 'מוסיקה פלוס'," הכריזה וחיסלה את שאריות ההמבורגר בביס אחד.

למרות שאפילו גילוף פרמז'ן לא בא אל פי, הרגשתי שהחסה מטפסת לי במעלה הגרון.

"אני מבטלת את החתונה," שוב בקעה אותה בת קול שלא הכרתי. "אני אוהבת את תומר, אבל יהיה לי משעמם איתו תוך שנה. ואז אתחיל לבגוד בו, ואז ארגיש אשמה, אכנס להריון, אלד, ארזה, ושוב אבגוד בו. וזה יגמר רע, רע מאוד."

נגה, המבוגרת ממני בכמעט עשור, בעצמה גרושה הוללת, מחתה את פיה. הזמינה קינוח, אספרסו וחשבון. היא רכנה לעברי, תוקעת את עיניה החתוליות עמוק בתוך אישוניי.

לפתע היא חייכה. מצמצה בשפתיה הדובדבניות לאחר שחצבה מכתש במוס שוקולד, וזמררה בעברית צחה, כדי שכל המסעדה תשמע:

"את שוכבת עם האיתי הזה, מהיחידה לאבטחת אישים!"

---

ד״ש עם שיר מהניינטיז:

השיר המוטמע מופיע דרך YouTube ובבעלות יוצריהם בלבד.

Deee-Lite – Groove Is in the Heart (1990)

כל מה שרציתי להגיד ולא ידעתי איך. אבל הגרוב הוא בלב והוא יודע.

---

זוכרות את המדור הכי טוב ב"ציפורה"? זה שאמר לנו מה חם ומה לא, מה לקנות ומה לזרוק? היום זה נקרא "אלגוריתם". אז בואו נשחק בזה. מה באמת השתנה משנות ה-90 ומה רק עבר פלטפורמה, שינה צורה, שם או אריזה?. ספוילר - same, same

IN	OUT
One White Street	Odeon
Lululemon	Gap
Queens	Manhattan

---

המלצת יעד: אם הייתי דיילת היום...

פעם ניו יורק היתה בשבילי טיימס סקוור וסוהו. גם היום אני בעינין של סוהו, אבל מחפשת בה את הפינות השקטות, את הקפה הטוב, ואת הרגע שבו אף אחד לא מכיר אותך ולכן אף אחד לא שופט.

היום, אחרי כל הטיסות והשטויות, אני מבינה שקארי ברדשו כבר לא אהיה...אבל, ניו יורק מבינה אותי. היא לא שואלת שאלות, לא מצפה לתשובות, ופשוט נותנת לך להיות.

אז קבלי את היום המושלם שלי בניו יורק, ותגידי ש"עדי שלחה" - זה לא יעזור, אף אחד לא יודע מי זאת ממילא.

Serendipity 3 — Frozen Hot Chocolate

המקום מהסרט עם ג'ון קיוזק וקייט בקינסייל. עדיין ורוד, עדיין מוגזם, עדיין יש תור של שעה. השוקולד הקפוא מגיע בכוס ענקית עם הרבה קצפת. תשביי עם מישהו, כי לבד את לא תסיימי. אלא אם רצית לבד, אז תסיימי.

Crosby Street Hotel — Afternoon Tea

תה בריטי כמו שצריך - עם קומות של סקונס וכריכים חמודים. המקום יפהפה, הספות נוחות, ואפשר להעמיד פנים שאת בלונדון . טיפ: בואי רעבה.

66 Perry Street — הבית של קארי

כן, ממש הבית. לא מבפנים, רק מבחוץ. אבל די בשביל תמונה ורגע נוסטלגי. זוכרות את הסצנה שבה ביג עוזב אותה בפרק האחרון? נו, עכשיו תפסיקו לבכות. זה סדרה.

Magnolia Bakery — Banana Pudding

לא, לא בגלל הקאפקייקס. בגלל הפודינג בננה בכוסות הפלסטיק הקטנות. קארי וחברות אכלו שם, כל תיירת בעולם אוכלת שם, ואני לא טובה מהן. זה ממכר. קחי שתיים.

KazuNori — The Original Hand Roll Bar

טמאקי טרי שמכינים לך על המקום. פשוט, מהיר, טעים פשע. יושבים ליד הבר, אוכלים בידיים, ולא צריך להתלבש יפה, אבל למה לא בעצם. ניו יורק בשיא.