פרק 3: חשבתי שהיא חיה בחוקים ומצוות. היא חיה בתשוקה.
- עדי הראל
- 3 בינו׳
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 14 בינו׳
פרלינים גלאט בטעם של חטא.
טיסה 340: בריסל
הטיסות לבריסל תמיד התחילו כבר בגייט. עוד לפני שהקרקע פתחו את הבורדינג והודיעו לנו בקשר שהם מעלים נוסעים, היה אפשר לחוש את הוויב. קראתי לטיסות האלה: "בין השטייטל לשייטל" - גברים באלף גוונים של שחור, נשים בפאות שנשאו עוללים מצווחים, ילדים קטנים שנראים כמו דמויות מצוירות בשחור לבן, ואדמו"ר אחד מוקף בטבעת הדוקה של משב"קים (משמשים בקדושה). כלומר: הסנג'רים שלו, אלה שמעבירים לו את השלט לקב"ה ביחד עם המשקה.
בכניסה למטוס עמדתי עם יוני הדייל, לשנינו מרוח חיוך דיילתי. זה שאני חובשת כמו מסיכת חמצן לפני ההמראה. צפיתי בשיירה המונוכרומטית עולה למטוס. ביני לבין עצמי ניסיתי לנחש את הגילאים והסטטוסים של הנשים. "גברת" אחת שנראית כמו אחיינית, אבל בעצם אמא לשישה-שבעה. אישה שהחזיקה תינוק בכל יד, והסתבר שהיא גם האמא שלהם וגם הסבתא של הקטנים שהחזיקה הבת.
וכל אחת - אותו מבט עייף, קצת כבוי, קצת נוקשה, כאילו העולם יושב לה על הכתפיים ולא ירד מאז שבת שעברה.
ואז היא עלתה.
אישה נמוכה, גוצה כמעט, עם פאה שנראתה כמו קסדה צבאית. לא צעירה, לא מבוגרת, חסרת גיל במובן הרע של המילה. היא גררה אחריה טרולי כסוף וביד השנייה החזיקה תיק בד לבן, כתוב עליו בכתב לועזי מפותל: Pâtisserie.
הסתכלתי עליה בסקרנות וחשבתי לעצמי שכל הנשים במגזר החרדי דומות זו לזו, וכל אחת אומללה על פי דרכה. ואולי גם אצלנו, הוספתי תהייה וגירשתי אותה כמו זבוב טורדני.
כרטיס העלייה למטוס הראה ש-SHOSHANA WILDER - MRS. דחוקה בין שני גברים. שוב קיללתי נמרצות את צוות הקרקע שגלגל עלינו, צוות האוויר, את משחק "כיסאות מוסיקליים"
כשה-slot להמראה מאיים להיסגר.
תוך שלוש שניות עמדה גברת ווילדר מתנשפת במעבר, פניה באדום סמוק עם מבט שמהולים בו מבוכה וזעם.
"אני לא יכולה לשבת ככה," היא פנתה אליי, בקול נמוך אבל חד. "אסור לי. זה לא צנוע."
הסתכלתי סביבי - המטוס כמעט מלא, הבורדינג ממשיך, מאחוריה צעקות ביידיש על מקום לטרולי, הקברניט כבר לוחץ על הדוושה.
גייסתי את תועפות הקסם האישי שלי ואת מה שזכרתי משיעור מספר 5 בקורס דיילות: "איך להפוך כאוס של 300 איש לטטריס אנושי."
"תני לי רגע ואראה מה אוכל לעשות". אמרתי לה ברוגע ונגעתי קלות בשרוולה.
חמש דקות רצתי בין השורות, ביקשתי מגבר אחד לזוז, התחננתי לנוסעת אחרת להחליף. הבטחתי לה חלון, מעבר, קיר, כל מה שצריך . רק שהמטוס יוכל סוף סוף לזוז מהשרוול. שושנה נותרה עומדת, גפיה העבות נטועות במקום, הפאה שלה זזה מילימטר ימינה עם כל נענוע ראש מאוכזב.
בסוף הצלחתי למצוא לה מקום ליד שתי נשים נוספות. היא התיישבה באנחה, אבל כשעברתי שוב לבדוק שכולם חגורים, היא הגניבה אליי חיוך של ניצחון נשי קטן.
ההגעה לגובה שיוט היא החלק שאני הכי אוהבת בטיסה. קליק החגורות שנפתחות, אורות המטוס נדלקים, הלחץ של ההמראה יורד. אבל אז גם מתחיל הבלגן האמיתי.
בגאלי האחורי, בין קופסאות קייטרינג עם שלל חותמות כשרות מחצרות שונות, נכנסנו לנוהל: "גלאט". אחת עם רשימת הנוסעים, השנייה מנסה להתאים את המדבקה לנוסע. ואוי למי שמערבבת כשרות של "רובינשטיין" בזאת של "רובין"- כמו נתנה לנוסע המזועזע רעל מזוקק.
איתרתי את שמה של שושנה ברשימת הנוסעים, והחלטתי בעצמי להגיש לה את המגש.
"בתיאבון," איחלתי לה בקול עולץ.
והיא בתגובה סיננה: "נראה לך שאני אוכל את העוף המכובס הזה?"
"חשבתי שאוכל אפרפר זה פסגת הקולינאריה האשכנזית," חייכתי.
והיא מיד ענתה שלא עבורה. "אני שפית," היא הפטירה בקול מהוסס.
ואני עניתי באימפולסיביות שעלתה לי הרבה פעמים בנזיפות משמעת של ועדת דיילים: "במטבח של הבית?"
"במטבח של הרבה בתים, היא סוף סוף חייכה. אני גרה באנטוורפן, חסידת בעלז, אבל אני נוסעת לפריז, לווינה, לניו יורק, להכין מטעמים לאדמו"רים, לחצרות רבנים. לאירועים גדולים. שמחות, בר מצוות, חתונות."
ולפתע הזדקפה במושבה ואמרה בביטחון: "אני נשואה אבל טסה לבד. 'הרבה' מאשר לי. הוא אומר שבשמיים אוהבים שנשים חרדיות מראות לעולם מה הן שוות. זה קידוש השם."
מה בין קידוש השם לגפילטע פיש? תהיתי, אבל במקום להוציא את זה מהפה, רק חייכתי.
שושנה, כמו קראה את מחשבותיי, שלפה מתיק הבד קופסת תכשיטים שממנה בהקו כיפות מבריקות של פטיפורים מגולפים ביד אומן, קינוחים זעירים שקודקודם מצופה גנאש סמיך, ועוגיות תחרה עדינות מבושמות בפריחת הדרים.
פערתי את פי בהשתוקקות, והיא הגישה לי אחד בידה הקטנה, העדינה, שלא תאמה במאום את מידותיה הגסות.
"ובעלך?" ניסיתי להבין את עולמה עם כל ביס של עונג.
"חזן," היא אמרה בגאווה שקטה. "חזן ראשי בבית הכנסת של החסידות. הוא מתירני מאוד," הוסיפה. "נותן לי לנסוע בעולם לבד. רק דבר אחד אסור לי."
"מה?"
"לנהוג."
חזרתי לגאלי וניסיתי לסדר את קקפוניית המגשים שנוסעים בטובם "התנדבו" להחזיר. רגע לפני שהסדר שב על כנו, הסיט את הוילון רונן, המאבטח של הטיסה וביקש מיץ תפוזים. הוא נשען על הדופן של העגלה כאילו זה סלון הבית שלו, החולצה האפורה שלו מתוחה קצת מדי על הגוף, והנשק על המותן מזכיר לכולם מי פה הגבר.
"יש מצב לתפוזים סחוטים?" שבר שתיקה.
"יש מצב לספרינג תות בננה," אמרתי. "תפוזים תבקש בביזניס."
הוא חייך חיוך חצי עקום.
ופתאום תפסתי את עצמי בוחנת אותו במבט של man-eater, ומיד נזפתי בעצמי: פתטית שאת. מי בכלל ראה את הקוף הזה ממטר עד לפני שבוע? מאישה של גבר אחד, סקס מיסיונרי פעם בשבוע, הפכתי בין לילה ללילה.
לילה. לונדון. איתי.
הזיכרון עלה לי בגוף לפני שעלה לי בראש. לא הייתי צריכה הרבה יותר מריח של מי גילוח זול וקצת אדום בלחיים כדי להיזכר איך הגוף שלי קפץ אל איתי במסדרון המלון, כאילו חיכה כל החיים לרגע הזה. היה במגע שלו משהו שחיבר בין כל חלקי הגוף שלי, כאילו מישהו לוחץ על כל המתגים ביחד.
ואז הלחישה שלו באוזן, אחרי, כשהנשימות עוד לא חזרו לעצמן: "את לא מבינה בכלל מי את."
מאז אני מנסה להבין. וגם להתפלל שהוא יגיח שוב, באחת הטיסות. ואם בתפילה עסקינן, גם להתפלל שלא.
רונן מולי מחכה למיץ, ואני עומדת שם עם הבקבוק הקטן וחושבת על הלילה בלונדון. על הידיים שלו. על האופן שבו הוא הסתכל עליי אחרי, לא כמו תומר שמסתכל כאילו אני חלק מהרהיטים.
"הרוכסן שלך פתוח," אמרתי לרונן ביובש, רק כדי להרחיק את איתי מהמחשבות שלי.
הוא הסמיק, סגר, מלמל "תודה" ונמלט חזרה למושב.
כדי להוריד חרמנות ממאה לאפס, קפץ מולי עמי, הפרסר. הוא היה מסוג הגברים האלה שמגיעים לגיל חמישים ולא מבינים שאולי זה זמן טוב להתחיל לשחק דמקה עם הנכדים במקום לעגוב על דיילות.
ביד שלו היה ליצ'י. כן, הפרי.
הוא הרים אותו לגובה עיניי ואמר, בקול דוחה מלא זימה: "כמו מה זה נראה לך?"
"כמו ליצ'י?" ניסיתי ללכת על התשובה המתבקשת.
"תסתכלי," הוא לחש, מתקרב קצת יותר מדי. "תראי איך אני מלקק אותו ותחשבי שוב."
הדפתי אותו וחזרתי מובסת לקדמת המטוס.
לימור, שהייתה איתי בקורס דיילות, ישבה בג'אמפ סיט ולמדה לבחינה. סיפרתי לה על עמי והליצ'י, מצפה שתזדעזע יחד איתי, שתאמר "די, זה כבר מוגזם, צריך להתלונן." אבל היא רק פטרה אותי בתנועת יד.
"הוא תמיד ככה," אמרה באדישות. "פעם ישבתי איתו במסעדה בפריז והוא ליקק מולי אויסטרים. כמעט הקאתי. יש לי שעה ללמוד, תצאי לסיבוב מים ותפסיקי להתרגש."
כשנחתנו בבריסל, שושנה קראה לי שוב לכיוון השורה שלה. "תבואי אליי הביתה," היא אמרה ודחפה לי פתק עם כתובת. "את לא צריכה לבוא בחצאית," הוסיפה כאילו קראה את הדבר הראשון שעלה לי לראש. "אני מבטיחה לך שיהיה ממש טעים."
לא הייתי זקוקה לפיתוי מעבר לסקרנות הבולענית שבערה בי, אבל היא המשיכה להסביר, להדגיש, כאילו אני היא זו שצריכה לשכנע.
כשיצאנו מהטרמינל, האוויר בחוץ היה קפוא. שלג של תחילת דצמבר, רחובות מוארים, עצי אשוח מנצנצים. אחזתי חזק במעיל הכחול , היד שלי מוחבאת בכפפה עם פרוות הארנבונים, כאילו מתביישת בעצמה אחרי כל מה שעשתה בלונדון.
אחרי שזרקנו את המזוודות במלון, לימור ואני יצאנו לסיבוב קניות השוקולד המפורסם של בלגיה — Leonidas ו-Godiva. אז, באותן שנים, כולנו חזרנו עם קופסאות הזהב המהודרות, הכמהין של אז.
מתוך רגשות אשם, קניתי לתומר קילו. פרלינים לבנים ממולאים בקרם קפה. רק סוג אחד הוא אהב ושכנע אותי שהם הכי טעימים ובשביל מה בכלל לטעום אחרים.
בערב יצאנו, כל הצוות, למסעדה שמתמחה בקולינאריה המקומית - שבלולים ורגלי צפרדעים. לימור ואני הזמנו רק סלט ובירה.
בזמן שחיכינו לחשבון, לימור הזכירה לי את הטיפ של ניבה, מדריכת הדיילות שלנו בקורס:
"כשצוות אוויר מזמין אתכן למסעדה," חיקתה אותה לימור בדייקנות מצחיקה, "זה לא כי אתן חמודות, זה כי הם יזמינו סטייקים ויין, אתן תזמינו סלט, ובסוף הם ירצו להתחלק בחשבון."
כמובן שניבה צדקה. בסוף הערב, הפרסר הציע להתחלק "שווה בשווה". הסלט שלי הפך פתאום לאנטרקוט במחיר מלא.
כשיצאנו החוצה, נשענו שתינו על קיר האבן, שואפות אוויר קפוא ומביטות ברחוב האירופאי המצולק מאורות.
"את חושבת שאני משוגעת?" שאלתי את לימור שכבר הפכה לשותפת סוד לאותו ליל חטאים שלי בלונדון.
"תלוי מאיזה כיוון מסתכלים," אמרה.
"אני באמת אוהבת את השקט של תומר," הודיתי. "יש בו משהו נעים, נטול דרמות. אבל... הסקס הזה עם איתי... הוא פתח לי את כל הצ'אקרות. אני לא מזהה את עצמי. כאילו מישהי אחרת נכנסה לי לגוף."
"אני לא מבינה את הבעיה," גיחכה לימור, כמו מי שכבר עברה כמה גברים בחיים. "תתחתני עם תומר, תמשיכי לשכב עם איתי. בשביל מה עשו אותך דיילת אוויר? אליבי מושלם יותר מזה לא תמצאי."
"זה לא ככה," התיישבתי על המדרגה, מרגישה את הקור חודר דרך הגרביון. "החרדית הזאת שסיפרתי לך עליה, שושנה... היא אמרה לי שהם לא שוכבים שבועיים בכל חודש. נידה. חשבתי שהם עושים סקס דרך סדין עם חור, אבל מסתבר שגם אחרי יותר מעשר שנים ותשעה ילדים, היא רוכבת עליו כמו בוקרת ברודיאו."
לימור התכופפה אליי, עיניה נוצצות מצחוק. "וכל זה כשהיא קרחת," הוספתי.
"קרחת?" צווחה לימור, כאילו המילה עצמה בלתי נתפסת.
"כן," עניתי וחזרתי על מה ששושנה סיפרה לי בטיסה: היה לה גידול שהרבה הבטיח שיעלם, אם היא תגלח את השיער.
הדמות של שושנה קפצה מולי מהמטוס לרחוב. אני, עם הקארה שמסרבת להחליק אפילו עם ארבעה תכשירים מהדיוטי, עומדת באמצע בריסל ומתחרפנת מזה שאישה חרדית קרחת עושה יותר סקס ממני.
"איזו סטייה," צחקה לימור, "הראש שלך עובד שעות נוספות בטיסות האלה. את חייבת להפסיק לדבר עם נוסעים."
בחדר המלון, הטלפון שצמוד לשידה, זה עם החוגה, צלצל כמעט מיד. ברור שזה היה תומר. כמה כיף שאז, היה רק טלפון, בלי פייס טיים שתבע ממני להעמיד פנים.
"נו, נחתת?" הקול שלו היה אותו קול שקט, יציב, קצת מונוטוני, כאילו דבר מרעיש את עולמו.
"נחתתי," אמרתי, מתיישבת על המיטה. "קר פה."
"דיברת עם אמא שלי על הפרחים?" הוא עבר ישר לסעיף שבע ברשימת המטלות לחתונה.
הבטתי בקופסאות הפרלינים של Godiva. רק שוקולד לבן ממולא בקרם קפה. "לא," אמרתי. "מחר."
"אל תשכחי," הזכיר. "ואמא שלך אמרה שהיא רוצה לדבר איתך על הדי ג'יי."
רציתי להגיד לו שאני רוצה לדבר איתו על זה שאני כבר לא בטוחה שאני בכלל רוצה די ג'יי. שאני לא בטוחה שאני רוצה חתונה.
במקום זה שאלתי אותו איך היה בעבודה. הוא סיפר על מצגת, על ישיבה, על לקוח שעשה בעיות. שום מילה על געגוע לגוף שלי, על תשוקה.
אחרי שטרקנו, נשארתי לשבת על קצה המיטה והוצאתי מהתיק את הפתק של שושנה.
כיביתי את מנורת הקריאה, השארתי רק את האור הקטן מעל השולחן.
שושנה, עם הפאה והכללים וכל המסגרת, הייתה חופשיה יותר ממני. היא ידעה מי היא, מה היא רוצה, ואיך להשיג את זה. היא חיה בתוך הכללים ובכל זאת מצאה דרך להיות עצמה.
ואני? אני עומדת להתחתן עם גבר שלא מעורר בי כלום, רק כי זה מה שצריך לעשות.
לא הצלחתי להחליט אם אגיע אליה מחר לפני הטיסה, אבל ידעתי בוודאות שאני מעוניינת לטעום עוד סוגי פרלינים.
ד״ש עם שיר מהניינטיז:
השיר המוטמע מופיע דרך YouTube ובבעלות יוצריהם בלבד.
Sade – No Ordinary Love (1992)
כי סה״כ הייתי בחורה רגילה, שמחפשת אהבה קצת לא רגילה.
תגובות