פרק 4: לא אשה של בופה. אשה של של א־לה־קארט.
- עדי הראל
- 4 בינו׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 14 בינו׳
הרגע שבו חזרתי לעצמי.
טיסה 005: לוס אנג'לס
הטיסה ללוס אנג'לס הייתה אחת הטיסות המבוקשות שלנו. קו קיץ בלבד. יעד ששמענו עליו בעיקר בסדרות. בכל מחזור טיסות היה רק סיבוב אחד לאל-איי — וכולנו שיחדנו את הצבת צוותים עם הבטחות להביא להם ריבוק גבוהות, כדי שיציבו אותנו בטיסה הנחשקת.
לקבל טיסה ל-LA היה כמו לקבל טלפון מאריאלה ממפעל הפיס. זאת של היום.
אז היינו רצות לדיספאץ', שולפות מתוך ה-pigeon hole את טופסי ההצבות החודשיות וצורחות "יש!!!" כשראינו LAX–TLV בשיבוץ.
לנגה ולי שיחק המזל פעמיים: פעם אחת כשקיבלנו את הטיסה, ופעם שנייה, הוצבנו עליה יחד. צרחנו והתחלנו לזמזם את שיר הנושא של מלרוז פלייס.
פאקינג הוליווד, היר ווי קאם!
טיסות הקיץ בשנות ה-90 תמיד התחילו בטירוף של התרגשות ולרוב הסתיימו בעילפון. קראו להן "טיסות פיג'מה". יצאנו לסבבי טיסות בצפון אמריקה, שלפעמים הסתיימו אחרי שבועיים. נוחתות בניו יורק, מספיקות בקושי ללבוש פיג'מה במלון, ובבוקר כבר טסות שוב — בוסטון, שיקגו, לוס אנג'לס.
הייתי מתעוררת בחדר מלון איפשהו בצפון אמריקה, בוהה בווילון בתהייה איזו עיר נגלת מאחוריו, מתחקרת את מעלות הפרנהייט של המזגן האמריקאי ומבקשת מנגה להזכיר לי איפה אנחנו.
ארזנו לשבועיים והשארנו מלא מקום במזוודה לשופינג. עלינו מחויכות לטיסה. שובצתי לביזנס, שהתמלא בשקט מופתי. מעולם לא הצלחתי להבין אם הנוסעים שטסים בביזנס נושאים מטען גנטי שונה מאחיהם בטוריסט, או שהמעמד מחייב.
במושב 4A ישב דורון הנדלר. נוסע מתמיד. נדל"ניסט שהצוות כבר הכיר. טס קבוע לניו יורק ועכשיו גם ללוס אנג'לס. תמיד ביזנס.
הוא נראה טוב לגילו, כך חשבתי אז. חמישים וקצת, גבוה, חולצת "לאקוסט" תחומה בדיוק-יתר אל מותניים שהחלו להראות סימני התעבות. היום אני מבינה שגם לגברים בגיל המעבר מסתבר שיש שומן מותני, לא רק לי. היה בו משהו צנוע. המרתי שהוא חיפאי. הסתבר שהוא ירושלמי.
חלפתי לידו, מציצה לראות איזה ספר הוא קורא. The Firm של ג'ון גרישם, באנגלית. נתתי לו שתי נקודות והגשתי לו את הבלאדי מרי מחוזק באקסטרה וודקה, שידעתי מהפרסר שהוא נוהג לשתות.
טיפה סמוקה נשפכה לי על התנין. "אוי! אני ממש מצטערת," נלחצתי וקפצתי להביא סודה לניקוי. וכשהתקרבתי אליו כדי לספוג את הנוזל, הרגשתי את הריח שלו.
ניחוח מעט אפל, יוקרתי, כמעט מתגרה. כמי שנהגה לרכוש בשמים בבלומינגדיילס לטכנאי של המזגן, לשרברב ולבעל דודה מרים, פיתחתי מעין חוש שישי לזהות גברים לפי הריח שלהם.
דראקר נואר. מסתורי, החלטי, מסמן לעצמו טריטוריה.
לא הפאקו ראבן המוכר של תומר. למרות שאני זו שהמשכתי לרכוש אותו עבורו, לא מעזה לגוון.
לשבריר שנייה הניחוח של הנואר העביר אותי למימד זמן אחר של נשיות. לא הספקתי להתרגש, וכבר גירשתי אותו בכוח.
תתביישי. הוא בגיל של אבא שלך, הלקתי את המחשבה בשוט.
הושטתי להנדלר טופס להחזר כספי על ניקוי יבש, וכבר ראיתי בעיני רוחי את אלי הפרסר, פסיכוטי ורגזן נוזף בי: "עדי, כמה פעמים אמרנו להגיש משקאות על מגש."
אבל דורון רק חייך אליי את החיוך שלו, קצת עקום, קצת מתגרה, לפחות בדמיוני. "מיידלע, הכול בסדר. אני ממילא זורק את החולצה וקונה חדשה, כדי לא להשאיר סימנים מחשידים." קרץ לי ושקע חזרה בגרישם.
היום, אם מישהו היה מעז לקרוא לבת שלי "מיידלע" היא כבר הייתה משקיעה בביטקוין את הפיצוי מהתביעה, אבל אז זה היה נחשב ביטוי של חיבה.
השעות המתות מעל האוקיינוס היו הזמן היחיד שבו הקבינה של הביזנס הייתה שקטה. הגיע תורי למשמרת מנוחה, אבל החלטתי להיות נדיבה ולוותר לנגה, שהייתה עייפה מלילה של הוללות. בניגוד אליי, שלפני כל טיסה טרנס אטלנטית הכרזתי על נוהל מנוחה קפדן של שמונה שעות, בלי רעשים ובלי תומר בחדר, בדגש על בלי תומר. נגה, לעומתי, חגגה כמעט עד הפיק-אפ.
נתתי לה משמרת כפולה והתיישבתי על ארגז כתום בגאלי, מחכה שאחד הנוסעים יתעורר עם גחמה, בתקווה שזה יהיה הנדלר. כשנגה, קוראת מחשבות ולא בפעם הראשונה, חלפה לידי עם כרית ושמיכה, היא צהלה: "עברת קבוצת גיל, אה?"
הביזנס היה חשוך, נורות הקריאה נצנצו כמו פיירי-לייטס. ניצלתי את הזמן לעבור על תפריט החתונה.
הנדלר הפתיע אותי בגיחה למטבחון והזמין עוד משקה. "קחי גם לך אחד ובואי לשבת לידי," הוא אמר בקול שהזכיר לי את המפקד שלי בקורס קמ"נים. "אסור לי לשתות אלכוהול בטיסה," חייכתי במבוכה והתיישבתי בהיסוס במושב הפנוי לידו, מחזיקה את תפריט הקייטרינג כתעודת ביטוח מפני המחשבות של עצמי.
"אני התחתנתי יחסית מאוחר," הוא אמר, אחרי שסיפרתי לו על החתונה והיללתי את חתני העתידי. "אחרי כל כך הרבה רומנים, פרשיות, שלישיות, קצת אורגיות, נשים, גברים." הוא אמר את זה בקלילות, אבל ללא שמץ של התגרות. "ואז הכרתי את אשתי. צעירה. ילדתי איתה תאומים כשהייתי בן 45. אבל העולם הקודם שלי, לא נעלם בבת אחת."
הוא סיפר לי על אחד הלופטים שבבעלותו בניו יורק, שהושכר למאדאם מפורסמת. הוא תיאר לי אותה. שחורה, סקסית. דיאנה רוס פינת טינה טרנר. "ערב אחד קפצתי לבדוק את הנכס, זה היה אמצע היום, קבעתי איתה שאגיע ובשנייה הראשונה חשבתי שהתבלבלתי." הוא גמע את שאריות הבלאדי בשלוק ושתק לשנייה לפני שהמשיך. "הדירה, שהייתה מפורסמת בזכות התאורה הטבעית שלה, הייתה שרויה בעלטה מוחלטת."
"מסתבר שהגברת הפכה אותה למקדש מין. דוגמניות, אנשי עסקים, כמה שחקנים שאפילו בחושך זיהיתי. זוגות מכל הצבעים, תקרות עם נדנדות, חבלים, חדרים של אורגיות מטורפות."
אני בלעתי רוק. לא נשאר לי הרבה רוק.
"מה... מה עשית?" שאלתי.
"הלכתי משם, ולמחרת הודעתי למאדאם שיש לה עד סוף החודש לפזר את קרקס הסקס ולהחזיר לי את המפתחות. אבל למחרת התייצבתי למסיבת פרידה." הוא שוב קרץ, ואני זיהיתי הבזק של חיות מטורפת בעיניו.
חזרתי למטבח עם אישונים מורחבים, והתחלתי להכין את קנקני הקפה. מיליון תמונות באפור התרוצצו לי בראש על חיי הסקס שלי. שום פרוע. שום משוגע. שום עיקוף של קו. אפילו לא מקווקו.
אלי הפרסר, זה שחי בארון של שנות התשעים, קרא לי לצאת איתו למכירות עם עגלת הדיוטי פרי. "אבל הם עדיין אוכלים," ניסיתי למחות, והוא רק ענה לי שזה לא מעניין אותו ושזאת זכות גדולה שהוא בחר בי לצאת איתו בזמן שהוא מתקתק עמלות. בזמן שהוא מכר פאקטים של קנט ארוך, אני רק שמעתי את הטקסט של דורון, כמו ניגון ששיחק לי בראש: "כל כך הרבה ריגושים."
כשחזרנו מהסיבוב, נגה הייתה בעיצומה של משמרת ניקוי שירותים, המשימה הכי בזויה בחיי הדיילות, ועוד אחרי טיסת לילה.
"בא לי שנעשה בלוס אנג'לס משהו מופרע," קטעתי את נאום הבחילה שלה.
"את הכי מופרע שלך כבר עשית בלונדון," היא גיחכה, "וגם עליו את מתחרטת."
היא לא טעתה.
עברתי שוב ליד השורה של הנדלר והצעתי לו, הפעם ברשמיות, עוד כוס קפה. דורון חייך כאילו הוא יודע משהו שאני עדיין לא יודעת.
"כמה זמן תהיו בלוס אנג'לס?" שאל.
"שלושה ימים. סאנסט בולוורד, גלגליות בחוף בשקיעה."
"רוצות לבוא לדרינק?"
"אני לא מתחיל איתך," הוא הוסיף מהר. "אני כמעט בגיל של אבא שלך. בואי נסכם שאני האח הגדול שלכן שיוצא איתכן לבלות," הוא קבע ומסר לי כתובת על גב טופס הנחיתה.
במלון בסאנסט החלפנו לבגדי קיץ. תכננו פרוזן יוגורט, אוכל מקסיקני, צילומים ליד כוכבים בשדרה.
רגע לפני שירדתי ללובי אמא שלי התקשרה. "הייתה טיסה נוראית בטח, מסכנה שלי," היא פסקה בפסימיות האופיינית שלה. "יש לך זמן, אולי תקפצי לקנות לך מגבות ומצעים, אבל לא מכותנה מלאה, זה מתקמט, חמישים אחוז פוליאסטר."
במשפט אחד היא החזירה אותי לחיים שאני אמורה לרצות. מפוליאסטר.
בלובי בישרתי לנגה בקול אסרטיבי שלא הכרתי: "בערב אנחנו יוצאות לדרינק עם הנדלר."
נגה שמחה מדי. "אולי אני אעשה עליו סיבוב."
"דוחה!"
"הוא נשוי! והוא יכול להיות אבא שלך."
"הוא לא," היא צחקה. "תזכרי שאני מבוגרת ממך בעשר שנים, וחוץ מזה, גברים בגילו הם מאהבים מתחשבים."
התלבשנו הכי סקסי שידענו אז. בלי להעתיק "לוקים" מהטיק טוק. גופייה בצבעי גלידה מבננה ריפאבליק, נעל עקב מהסייל של פיילינס בייסמנט בבוסטון, ואודם אדום שקנינו ב-Duane Reade בדולר אחד.
נהג המונית הוריד אותנו באחת השכונות המפוקפקות של לוס אנג'לס. הבר היה אפל, בריח של זימה מהול בטבק. דורון כבר המתין לנו, מתודלק אחרי שתי בירות. נגה הפעילה את נוהל הפלירטוט, זה שבא לה בטבעיות, ולי כמו אנקה גמלונית.
אבל החלטתי לא ליפול לחוסר ביטחון של עצמי. מצמצתי כנגד האפלוליות וסרקתי את המקום.
ואז ראיתי אותם. זוג באמצע שנות ה-30, כך שיערתי. הם נראו כמו פמלה ודייויד ממשמר המפרץ — שזופים, בלונדינים, מושלמים.
הלכתי לשירותים, עוברת לידם באגביות. וכשיצאתי הם סימנו לי לשבת.
"את יפה," קבעה C.J. ופנתה ל-Mitch — "Isn't she your type?"
"מאיפה את?" הוא שאל, מניף בלורית שנראתה לי כמו פאה.
"ישראל," עניתי. "דיילת באל-על."
הם הזמינו לי דרינק בלי שביקשתי. איזה נחמדים חשבתי לעצמי, וסימנתי לנגה שיש לי חברים חדשים. תכננתי לספר להם על ישראל, על הצבא, להרביץ בהם ציונות. אבל הם לא התענינו במבצע אנטבה.
יד אחת שלו על היד שלי. יד שלה על היד שלו, ושנייה על שלי.
"נשמח להראות לך את חדר השינה שלנו, ואת הג'קוזי והבריכה. ויש לנו גם בדיקות איידס עדכניות."
כיום אני יודעת שבאותם רגעים זאת לא הייתי אני. זאת הייתה עדי wannabe, עם אומץ של שפן לפני שלגם מיץ גזר. ובכל זאת. הסיפור של מסיבת הסיום של המאדאם והנדלר צרח לי בראש. רציתי להיות ללילה אחד, הבחורה הזאת, שמתמסרת להרפתקאות פרועות.
נכנסתי איתם לפורש.
נסענו בדממה, ואת השתיקה חרך Lady in Red.
בבית על קו החוף, חיכה כבר אור עמום וריח מתקתק של וניל.
.
הם התחילו לקלף מעליי את הבגדים. הידיים שלהם היו בטוחות מדי, מתורגלות. הרגשתי את עצמי מתכווצת, כאילו הגוף שלי הקדים את המחשבה.
"שנייה," ביקשתי בקול שכבר מזמן נחטף על ידי חייזר, "אני יכולה בבקשה לגשת לשירותים."
הם נפנפו לכיוון המסדרון, בינתיים מסדרים שורות של אבקה לבנה עם כרטיס אשראי.
נכנסתי לחדר האמבטיה. סגרתי את הדלת. עמדתי מול המראה.
מולי התגלתה בבואה של עצמי, שמנסה בכוח להיות מישהי אחרת. העיניים שלי היו פעורות מדי. הפה יבש.
חשבתי על הלופט של דורון. על הגבול שהוא ידע למתוח, אבל גם לזהות. ועל הרגע שבו הוא הסתובב והלך, אבל אחרי ששבע מהבופה.
הבנתי שאני כבר הרבה מעבר לגבול שלי, ועם כמה שרציתי לטעום מהבופה, אני אישה של א-לה קארט.
נשמתי עמוק וטיפסתי על החלון הקטן שבשירותים.
מודה לאלוהי החננה שבזכותם לא הפסדתי אף אימון ריצה, וקפצתי.
עד היום אני לא יודעת איך מצאתי את דרכי חזרה למלון.
אני רק זוכרת שעליתי לחדר, נעלתי את הדלת, ובלי להסדיר נשימה התקשרתי לתומר.
"את בסדר?"
שתי המילים שתמיד חירפנו אותי. באותם רגעים, שתי המילים היחידות שהחזיקו אותי עומדת.
"אני מתגעגעת אליך," עניתי בלי לחשוב, "מחכה כבר להיות איתך מתחת לחופה."
ד״ש עם שיר מהניינטיז:
השיר המוטמע מופיע דרך YouTube ובבעלות יוצריהם בלבד.
Chris Isaak – Wicked Game (1990)
תגובות