פרק 6: לא כל אישה יפה מנצחת.

עדי הראל
13 בינו׳
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 14 בינו׳

הרגע שבו הבנתי שתומר בעצם סקסי, רק לא איתי.

טיסה 615: מוסקבה

טיסות העולים של שנות ה-90 ממוסקבה היו מהטיסות האלה שהמילה "קו" לא מצליחה להכיל. זה לא היה קו תעופה אלא שליחות לאומית. כל זאת במטרה קדושה של להחזיר יהודים הביתה, גם אם הם עוד לא היו בטוחים שישראל היא בית.

הגעתי לטיסת העולים בדיכאון בגלל הפרידה מתומר, אבל נזפתי בעצמי שאני אגואיסטית, ובפניי ניצבת מטרה נעלה.

למטה בקבינה היה דחוס ושוקק בקטע משונה, כמו חתונה גדולה שאיש לא תכנן עד הסוף.

נוסעים נדחקו עד אפס מקום כולל בביזנס, וכל אחד הביא אתו את הבית. בשק בד, במבט, במעיל חורף שלא ירד גם כשכבר היה חם. ריחות של אוכל אפפו את החלל הדחוק ממילא, עוד לפני שסגרנו דלתות; היו שם מרק בורשט בקופסאות פלסטיק, דג מלוח כולל הזנב, לחם פומפרניקל וסלק במיונז. עוד לפני שהמראנו, הנוסעים שלפו אוכל כאילו אנחנו ברכבת לילה לסיביר ולא במטוס. נילי מינסקי הפרסרית, דוברת רוסית, שנגזר עליה לפקד על מרבית טיסות העולים, עברה כמו גנרל בצבא האדום בין השורות. היא נבחה פקודות ברוסית בקול של מישהי שלא מתנצלת והנוסעים, למרבה הפלא, צייתו לה. המראנו.

אחרי ששככה המולת הארוחה, מינסקי קראה לי. "יש לנו VIP למעלה בפירסט ואני רוצה שאת תטפלי בו," היא הודיעה לי ביבשושיות המפורסמת שלה.

עליתי בצייתנות בגרם המדרגות כמו עוברת לעולם אחר - למטה בקבינה, נוסעים דחוקים כמו הרינג בצנצנת, ואילו כאן, בעלטה ובשקט של הפירסט, זיהיתי רק מושב אחד תפוס.

ולדימיר פוזוקובסקי. השם היה רשום בראש רשימת הנוסעים בטוש אדום.

הוא לבש חליפה כהה, השיער מסורק בפסוקת כמו של ילד בר מצווה וענד שעון רולקס זהב.

הערכתי במהירות שהוא במחצית שנות ה-30. חשבתי שהוא דיפלומט, ובביטחון השמור לבת להורים דיפלומטים ניגשתי אליו ושאלתי עם החיוך הכי יפה בסדרה שלי אם הוא רוצה שאגיש לו את הארוחה.

הוא כמעט ולא הגיב, גם בגלל האוזניות לראשו, הנהנן קלות והמשיך להביט ישר, נטול הבעות. במבט שני הרולקס לא נראה לי נוצץ. ולדימיר נראה דהוי, כבוי. עיניים בצבע פלדה ומבט קפוא אבל גם קצת עצוב.

הוא שתק בשקט של אנשים שמורגלים שמדברים עבורם, אבל בגלל ששנינו בלבד היינו שם, הוא נאלץ להסיר את האוזניות.

ואז שמעתי את הצליל המוכר - קונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב. אמא שלי, שיכלה לבכות בקונצרטים ובאותה נשימה להתעלם ממני, הייתה חובבת רחמנינוב. ואני, שגדלתי על הדרישה שלה להיות אשת תרבות והעולם הגדול, ידעתי לזהות את הצלילים שבקעו מהאוזניות, אפילו מתוך רחש המנועים.

"רחמנינוב," אמרתי בנון שלנט, כאילו אני סתם מציינת עובדה.

ולדימיר הרים את העיניים אליי, לראשונה. מבט הפלדה לא התעניין ובטח לא הזמין לשיחה, זה היה מבט של בדיקה משועממת - האם את שייכת לעולם שלי או שאת עוד אחת שנמצאת פה כדי להביא לי מים.

"כן," הוא אמר בקול נמוך. ואז הוסיף, באנגלית עילגת עם מבטא רוסי כבד: "אמא שלי הכריחה אותי ללמוד פסנתר."

גייסתי את כל הכישורים הדיפלומטיים שרכשתי מאבא שלי, שידע לזהות כל סדק לשיחה ונכנסתי לפעולה שקטה ולא מאיימת. בסדקים הללו, כך לימד אותי אבי, נכנסים בשקט ומוציאים מאנשים מה שרוצים.

"אני מנוריליסק," ולדימיר המשיך לבחון אותי. "את יודעת איפה זה?"

"סיביר!" עניתי ורשמתי עוד עשר נקודות באודישן שהלך ונהיה מעניין. מקום עם עשרות מעלות מתחת לאפס ושמש שלא זורחת חודשים ארוכים. בזמן שהוא סיפר על ילדותו, התחשק לי לטפטף לו לפה ויטמין D כמו שמטפטפים לתינוק, אבל הוא המשיך בקול קר כמו הברזל שאביו עבד באחד ממצבורי המתכת של העיר. "נוריליסק היא גיהנום קפוא," הוא אמר, מסתכל ישר קדימה אבל מדבר אליי כאילו אני הקיר היחיד שמסוגל להחזיק את הסיפור שלו בלי להתפרק.

כיהודי הוא כמובן סבל בבית הספר מאנטישמיות, אבל כמו שקורה תמיד בסיפורים האלה, הוא היה גם התלמיד הטוב ביותר. ההורים שלו לא חסו עליו: פסנתר, לימודים, ספורט, לפי הספר, כי בספר של יהודי ברוסיה אין פרק שבו מותר לך להיות חלש. לאחר שירות בצבא האדום, למד הנדסת חשמל והשתלב במוסקבה באחת החברות. הוא התכונן לחיים משמימים, כאלה שבהם אתה עובד, מתחתן, קופא מקור ומבדידות ומת.

ואז, כמו בסצנה שהייתי מזהה היום כתפנית עלילתית, הוא סיפר לי, פגש את מיכאל דובקין.

"גם הוא יהודי," הוא אמר, כאילו זה הנתון היחיד שבאמת משנה. "מיכאל היה עשיר, מחובר לכל המקומות הנכונים."

"דובקין הצמיד אותי אליו, ולאט אבל בטוח השתלטנו על אוצרות הטבע של המדינה. תוך כמה זמן הפכנו למיליונרים," וגם זה נאמר אצלו באותו טון שבו הוא אמר "פסנתר" ו"סיביר".

"דבר ראשון הוצאתי את ההורים מנוריליסק וקניתי להם דירה בסט. פטרסבורג." לראשונה זיהיתי בעיניים שלו תזוזה קטנה. "אבל עם הכסף גם הגיעו הבעיות."

הוא התחתן עם דוגמנית אוקראינית, לא יהודייה כמובן, דוגמנית יפהפייה. "מלכת היופי של קייב," הוא גיחך. היא עשתה לו ילדה, קנתה מעיל חורפן ויהלומים בכל ראשון לחודש, ואז מאחורי הגב שכבה עם שומר הראש שלו. "באותו יום סשה הנהג שלי כבר שלח אותה," הוא עשה תנועת יד של ברוך שפטרנו.

"את הילדה היא השאירה לי וגם את דוסטוייבסקי. נו, כלב," הוא אמר, כאילו זה הסדר הטבעי של הדברים.

ואז הוא שלף כלוב מתחת למושב, ומתוכו הציץ גוש פרווה לבן. בתור חובבת כלבים, זיהיתי שמדובר בפומרניין, אבל משהו בכלבון היה מוזר, הוא לא נבח כמו חבריו הרעשנים לגזע.

כלב רוסי, חשבתי לעצמי ושאלתי בעדינות, כדי שלא יכבה ויפסיק לספר, אם אני יכולה להביא לו את הארוחה.

"רק אם יש דג מלוח וקצת לחם," הוא ביקש, ולרגע יכולתי לדמיין את הילד הקטן בבית האפור בסיביר.

ירדתי למטה ונתקלתי בנילי, נאבקת עם נוסעת ששלפה שמיכת פוך נוצות אווז ופרשה אותה לאוורור בין השורות.

"הנוסע בפירסט שואל אם יש דג מלוח," שאלתי את נילי שגירשה נוצה מהשרוול. "בשבילו יש שמפניה וקוויאר," היא נבחה עליי ויצאה לחלק מטליות לחות בפינצטה כחולה.

מצאתי בגאלי סלמון וחמאה, חיממתי במהירות לחמנייה והתכוננתי לעלות עם הכבודה פלוס שני בקבוקוני וודקה.

בדרך נתקלתי בנגה, שדרשה מיד דיווח על המיליונר בפירסט. אז עוד לא ידענו שקוראים להם אוליגרכים. "ספרי לי עליו," היא תבעה.

"הוא עצוב," אמרתי והדפתי אותה, "עשיר אבל עצוב."

נגה התחננה להחליף אותי, הציעה לי להחליף קוויקי קהיר בוויקאנד פאריז בתמורה לכבוד לשרת את הפירסט, אבל סירבתי ומיהרתי לעלות חזרה. ולדימיר חיכה לי באותו תדר כבוי, לגם בבת אחת את שני הבקבוקים ולא נגע במגש.

"אחר כך עברתי ללונדון," המשיך בדיוק בפסיק שעצרנו, "ושם פגשתי חברת ילדות מנוריליסק. הילדה הכי חכמה בכיתה, לשם שינוי יהודייה." ואז הוא הוסיף בשקט כמעט משועשע: "וגם בכלל לא יפה, כדי שלא תבגוד בי כמו הקודמת."

אבל אני כבר לא הקשבתי לו. הרגשתי איך מפלס הביטחון העצמי שלי צונח כמו במפולת מניות. למה הוא צריך להגיד "לא יפה"? למה בדיוק כשאמר את זה הוא הסתכל לי לתוך העיניים? רגשי הנחיתות שלי קיפצו לי במוח כמו שדונים קטנים. אני לא מספיק יפה, לא לתומר, לא לאיתי ולא לאף אחד.

"איך זה להיות עם כל כך הרבה כסף?" שאלתי כמו להעניש אותו על ההשפלה שחשתי.

הוא הביט בי בעיני קרח. "כל מי שרואה אותי חושב רק על כסף, במיוחד נשים. בסוף להתחתן עם טובת לב ומכוערת זה הדבר הנכון לעשות."

הדבר הנכון, הבטוח, המשעמם. תומר. כמה התגעגעתי.

ירדתי למטה והתיישבתי לנחיתה בג'אמפ סיט ליד נגה.

קבלתי בפניה על העלבון, על הבדידות, על תחושת העולב שפשה בי נוכח הבגידה. "למה את עושה בלגן?" היא אמרה לי בקולה החתולי, "לעשות סקס עם מאבטחים בארץ זה כמו לאכול גבינות צרפתיות מסריחות בתל אביב," היא המשיכה מרוצה מהדימוי, "אין לזה אותו טעם. בשביל מה יש טיסות? בתי מלון? ויקאנדים בפריז? שם תזללי כמה שאת רוצה איזו גבינה שאת רוצה," פסקה וניתרה להושיב נוסע שהתרומם באמצע הנחיתה.

צחקתי, כי לא היה לי מה לעשות חוץ מלצחוק, וגם בכיתי, כי הגוף שלי היה כבר בתוך לופ אינסופי של בלבול ואשמה. רציתי להחזיר את תומר לחיים שלי דווקא כי הוא גילה שהוא לא סמרטוט וקם והלך. עובדה שהפכה אותו בעיניי ליותר "אמיתי" מכל הפעמים שבהן הוא היה טוב מדי. ויותר מזה: נטרפתי מהמחשבה שהוא יחזור למיכל, האקסית המיתולוגית שלו, זאת שהוא נפרד ממנה לטובתי אחרי שלוש שנות קשר. מיכל הייתה הבחורה היפהפייה שהכיר בצבא. אחת ששנאתי בכל ליבי רק מהיופי שהשתקף מהתמונות באלבום שלו. הפחד שהוא יחזור אליה היה גדול מהרצון שלי לבדוק אם בכלל יש עתיד למערכת היחסים הפוטנציאלית עם איתי, שבינתיים המשיך להתקשר ולנסות להיפגש, כאילו אין לו מושג איזה נזק הוא כבר עשה.

נחתנו. ולדימיר ירד ראשון. לחץ את היד ואמר לי ברשמיות: "תודה שהקשבת בלי לרצות ממני כלום," ונעלם לרכב שרד שחיכה למרגלות המטוס.

בפנסקר חיכתה לי דירה ריקה, תרתי משמע. בזמן שהייתי בטיסה, תומר רוקן את הדירה. לקח הכול. בלי סימנים של חזרה. אפילו את הספרים שלו הוא לקח ולי לא השאיר אפילו מילה. לא היה אז סלולר כדי לשלוח הודעות מתחננות, שום סטוקינג לא היה באופציות, מלבד האפשרות ששקלתי ברצינות, של לשכור בלש פרטי. בסוף הערב, אחרי שהרגשתי שאני יוצאת מדעתי מרוב טירוף וקנאה, יצרתי קשר עם ניר, החבר הכי טוב של תומר עוד מהצבא.

ניר הסכים לפגוש אותי על הבר של זנזיבר. אז, זנזיבר הרגיש כמו תל אביב שמתחפשת לחו"ל. הזמנתי בגט מולארד ושרדונה, ניר - רוסטביף ובירה, וכשסיימנו ללעוס תוך שתיקה מביכה, ניסיתי לגשש ולהבין איפה תומר.

ניר הסתכל עליי במבט של גבר שמכיר את תומר ויודע בדיוק איך זה נגמר. "הוא המשיך הלאה," הוא אמר לי, בלי קישוטים. "אין סיכוי שהוא יחזור, חבל שתשפילי את עצמך."

"החתונה מבוטלת, כמובן," הוא הוסיף, כאילו זו הודעה טכנית ולא רעידת אדמה, ונפרד ממני בלי החיבוק הרגיל.

איך נפלו גיבורות.

הסתובבתי ברחובות תל אביב כמו אלפקה במצוקה, מלקה את עצמי באכזריות ושונאת את העובדה שהסקס עם איתי, שווה ככל שהיה, לא היה שווה את תומר. נזכרתי בולדימיר שהתחתן עם המכוערת בשביל שקט, והצטערתי שלא קיבלתי את ההחלטה "הנכונה". כאילו שיש דבר כזה החלטה נכונה.

הלכתי ברגל עד בן יהודה, שקועה ברחמים עצמיים.